כמה מילות חוכמה על הקרטרה

"איך הייתה לנו הקראטרה?" עלתה השאלה באוטו..שקט מביך השתלט על האווירה וכדי לחדד את השאלה: "על מה הייתם ממליצים/ מה הייתם עושים אחרת?" מלא הערות שליליות עלו לאוויר, על איך דמיינו את הקרטרה אחרת לגמריי מאיך שהיא הייתה, איך הנופים לא חידשו יותר מדי ואיך כל אטרקציה בדרך היה אפשר לעשות בהמשך. ממש היה ניתן לשמוע על הקול שלנו אכזבה מהקרטרה שלא היה נעים להגיד בקול כדי לא לבאס את השני. כל אחד מאיתנו חשב על זה והתבשל לבד עם עצמו אבל בתכלס הרגשנו את אותו הדבר (בדומה להרבה אמירות אחרות בטיול). ושוב השקט השתלט על הרכב עד שעלתה לנו הארה. הקראטרה זה לא הנופים, זה לא הטרק הקשה ששווה את המאמץ להגיע לפיסגה או ללגונה בסוף, זה לא המליון ואחד ישראלים שאתה מכיר ומתחבר ביומיום, זה אפילו לא התצפיות או האטרקציות. זה הכמעט שבוע שלם להיות תקוע עם 4 אנשים בקוביה מתפרקת שאתה בחרת!! זה השיחות עומק שלא נגמרו ולא נמאסו, זה הצחוקים שרק מלכתוב את המשפט הזה עולה לנו חיוך, זה החוויות שישארו רק שלנו, זה הביחד, וזה זה שיכלנו להישאר עוד שבוע שלם ככה וזה לא היה נמאס. זה העצב שצריך להחזיר את האוטו וביחד איתו את השבוע הזה שהיה כמו שנה של חוויות. נסכם בזה שלפעמים אנחנו מצפים לדברים מטורפים וחוויות של פעם בחיים מבלי לשים לב שהדברים הקטנים שלא מייחסים להם חשיבות הם אלו שהופכים את החוויה לעוצמתית כי בנינו עוד שנה שנסתכל אחורה כנראה שלא נזכור את הנופים או העיירות, אלא את האנשים השיחות והאווירה וזה מה שהופך את הקרטרה לכל כך מיוחדת. אז עכשיו אם ישאלו אותנו מה אתם אומרים על הקרטרה? פשוט תסעו עם אנשים שאתם אוהבים, לא יותר מזה, כל השאר יבוא מעצמו.

למידע נוסף על: צ'ילה קארטרה אוסטראל
תגובה חדשה