ביצות, תנינים, וקאנו של שלמנים

זה התחיל בהצהרה נחושה שלי שאין מצב שאני משלמת כסף בשביל להיכנס לביצות ולהיעקץ למוות. זה המשיך בשיחה עם חבורת ישראלים בהוסטל בלה פז, שאמרו שאני פשוט חייבת לעשות את זה, וזה נגמר כמה ימים אחר כך, בדשדוש בביצה עכורה, חיפוש אנקונדות ומלחמה ביתושים.

03/01/2019
גרינגו אמריקה

כותבת הבלוג :
אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

8/6/08                                                                                                                                


               ביצות, תנינים, וקאנו של שלמנים          


זה התחיל בהצהרה נחושה שלי שאין מצב שאני משלמת כסף בשביל להיכנס לביצות ולהיעקץ למוות. זה המשיך בשיחה עם חבורת ישראלים בהוסטל בלה פז, שאמרו שאני פשוט חייבת לעשות את זה, וזה נגמר כמה ימים אחר כך, בדשדוש בביצה עכורה, חיפוש אנקונדות ומלחמה ביתושים.
חלשת אופי, כבר הסכמנו על זה.
לרורנבאקה (Rurrenabaque) מגיעים כל אלה הרוצים לצאת לאזור הביצות של בוליביהפאמפס) ולג`ונגלים. אני הלכתי על הביצות. שטים בקאנו, יש פחות יתושים, והעיקר - ולא צריך להרוג חיות ולאכול אותן אחר כך.

   רורנבאקה - בוליביה rurrenabaque , bolivia
                                 במטוס                                                                                     נוחתים על דשא

אז יש את המשוגעים, שחוסכים את הכסף של כרטיס הטיסה לרורנבאקה ולוקחים נסיעה של 18 שעות באוטובוס מקומי העובר מעל תהומות בלי תחתית ומקצר להם כמה שנים טובות מהחיים (אם לא את הכל). אבל אני שלמנית. מה פתאום אוטובוס? אני קונה כרטיס לטיסה הזולה ביותר, עם החברה הצבאית, ותוהה אם לא אתחרט על זה בדרך למטה.
הטרמינל מפוצץ ישראלים. המטוס מגיע באיחור ניכר. אנו בוהים בו ותוהים איך הדבר הזעיר הזה יעלה אותנו לשמים ויוריד אותנו בלי שנמלא כותרות ב - YNET למחרת.
המטוס ממריא. האדמה הולכת ומתרחקת. כל כיס אוויר מכניס אותנו לחרדות מטורפות. בשביל להירגע אנחנו מביטים בנוף הנשקף מחלון המטוס. הנוף העירוני מתחלף בנוף מדברי של הרים. אנו עולים מעל העננים ופתאום, בבת אחת, נפרשים מתחתינו מרבדי עצים ירוקים של יערות אינסוף. בתום שעה טיסה אנחנו נוחתים בשדה התעופה ברורנבאקה.
טוב, שדה תעופה. בואו לא נגזים.
מדובר על משטח דשא ענקי, ללא סימונים או שום דבר שירמז שכאן נוחתים אנשים מהאוויר. המטוס מגיע לקרקע, חוטף טלטלה בריאה ואנחנו ממהרים לרדת ממנו ברגע שאנו מגלים שאנחנו עדיין בחיים. אבל בואו לא נהיה אופטימיים. צריך עוד לטוס את זה בחזרה.

רורנבאקה מתגלה כעיירה קטנה וסימפטית, הנמצאת בגובה של כ - 200 מטר בלבד מעל פני הים, ולפיכך היא חמה, לחה ומלאת יתושים. אחרי לה-פז הגבוהה והקרה, לא ממש איכפת לי מכמה יתושים שיקחו לי דגימות דם. חם! איזה כיף! זה מרגיש כמו תל אביב בערב לוהט של אוגוסט. תענוג!!!
התמקמתי בהוסטל שווה עם ערסלים בחצר והלכתי לאחת הסוכנויות כדי לסגור את הסיור לפאמפס. נציגת הסוכנות בישרה לי שלמחרת הם מוציאים סיור עם שתי קבוצות של ישראלים. איתם אמנם יוצאת עוד קבוצה של גברים אירופאים מסוקסים, אבל אני בטוח ארצה להיכנס לקאנו עם בני עמי.
פחחח.
נדחפתי ישר לקבוצת הגויים וחשבתי לעצמי שאיזה כיף. אין ישראלידה בשלושת

פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia
 קנו של שלמנים

הימים הקרובים. שילמתי מחיר של ישראלים (בלי להתווכח אפילו) והלכתי למסיבת יום העצמאות על האגם ברורנבאקה.
טוב, הייתי צריכה לצפות שאם אני יוצאת לטיול בדרום אמריקה באיחור של 12 שנה, אני צפויה למצוא את עצמי רוקדת במסיבה לגילאי 22-23. איפה לעזאזל המאבטח שיבדוק תעודות זהות בכניסה???
כדי להירגע אני שותה שיק פירות עם אלכוהול (נגיד), ובורחת מהר בתירוץ שיש לי ביצות מחר. למחרת בבוקר אני מגיעה לסוכנות, נכנסת לטרנזיט ופוגשת שם שני בלגים, הולנדי, בריטי, אוסטרלי, שני ספרדים ואיטלקי.
אין ספק. אלוהי היבשת אוהב אותי.

אחרי 3 וחצי שעות נסיעה, עם הפסקת צהרים בדרך, הגענו לנהר. נכנסנו לקאנו עם המדריך רוברטו והתחלנו לשוט.
יה. איזה כיף.


אנחנו יושבים לנו על כיסאות. נהנים מהשמש. הקאנו ממונע ומחליק על פני המים. ואז אנחנו רואים תנין! תנין אמיתי! נח לו על הגדה ולא זז. רוברטו מסביר לנו שזה בעצם אליגאטור ושהוא לא ממש מסוכן לבני אדם. מה לא מסוכן מה? בשביל מה יש לו פה כזה גדול? רוברטו עוצר. אנחנו מצלמים. כל דקה רואים אליגאטור אחר. בנוסף יש המון עופות מים, קופים, צבי מים ומה לא? כיף.
אממה? הקאנו שקט. יותר מדי שקט. החבר`ה יושבים בכיסאות ולא זזים. בקושי מדברים אחד עם השני. אוף. איזה יבשים. מתחיל לשעמם לי. ואם זה לא מספיק, הרי שמדי פעם חולפת על פנינו אחת הסירות של הישראלים, כשקולות צהלה והמולה בוקעים משם. אני מתחילה לקנא. העיקר רציתי אירופאים.

   פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia
                                 אליגטור מצוי                                                                               קאנו של ישראלים

בסוף מגיעים להוסטל, שמתגלה כאסופת חדרים הבנויים על משטח עץ מוגבה. כנראה בשביל שהתנינים לא יאכלו אותנו בלילה. מקבלים מיטות עם כילות, שמזכירות לנו שהיתושים הולכים לחלוק עימנו את יצוענו,

פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia
 איטלקי ושני ספרדים בורחים מאליגטור

מקבלים פופקורן, תה ועוגיות, והולכים לראות את השקיעה על ערסלים. בשלב הזה אני מוצאת את עצמי נדחפת לחבורת הישראלים, מדברת עברית ונהנית מכל רגע. הקאנו שלי מקבל מיידית את הכינוי "קאנו של שלמנים" והישראלים מנסים לשדל אותי לעבור לסירה שלהם. אני מתחילה לחשוב על זה.

אחרי ארוחת הערב (השווה!), אנחנו יוצאים לשיט לילי כדי לחפש אליגאטורים. אנחנו מאירים בפנסים על גדות הנהר ופתאום רואים עיניים אדומות בוהקות בחשיכה. אמאאא! שלא יאכלו אותי.
חוזרים להוסטל. השלמנים הולכים לישון ואני הולכת לשחק טאקי חוקים עם הישראלים. מדובר למעשה בטאקי רגיל, עם הרבה תירוצים לשתות אלכוהול. אני מצהירה שאין מצב בעולם שאני שותה ויסקי נקי ומתחילה לשחק. בכוס הראשונה אני נחנקת. בכוס השניה גם. בכוס החמישית אני כבר מתחילה לפשל בכוונה כדי שיהיה לי תירוץ לשתות. כשאני מתחילה לנהל שיחות נפש עם יתושים אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שכנראה שתיתי יותר מדי ופורשת לישון.

למחרת בבוקר אני יוצאת עם השלמנים לחפש אנקונדות. נותנים לנו מגפי גומי המגיעים עד הברכיים, ואנחנו שטים בקאנו, יורדים ליד סבך שיחים, ומתחילים ללכת.
הכל פסטורלי. הציפורים מצייצות. מזג האוויר לא חם מדי. אנחנו הולכים לנו בסבך. המבט תקוע למטה. אני תוהה אם זה לא מסוכן כל הסיפור הזה עם האנקונדות, אבל ממשיכה ללכת. דווקא ממש נחמד פה. מדי פעם נכנסים לאיזו ביצה. אני מה איכפת לי? יש לי מגפיים. בינתיים לא מוצאים כלום, אז ממשיכים לחפש.
אחרי שלוש שעות של חיפושים אני כבר מייחלת שאיזו אנקונדה תקפוץ עלי, תחנוק אותי, ונוכל כבר לסמן וי ולחזור לקאנו, אבל הגברים לא מתייאשים ואני משתרכת בעקבותיהם. אפילו לקלל בעברית אני לא יכולה. מי יבין אותי מי?
בסוף אפילו רוברטו מתייאש ואנחנו חוזרים לקאנו בידיים ריקות ושטים להוסטל לארוחת צהרים. הישראלים, מסתבר, מצאו אנקונדה אחרי חצי שעה של חיפושים. הם צוהלים, הנבלות, ושמחים לאידי. "רצית שלמנים? תשלמי!"

פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia   פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia
                                 קוף תועה                                                                               שקיעה מעל הנהר

אחר הצהרים האירופאים יוצאים לצוד פיראנות, אבל אני נשברת ומצטרפת לישראלים לשחות עם דולפינים ורודים. מאד מעונן וקצת קר. פתאום רואים כמה דולפינים. ורודים. באמת ורודים. כמה בנים קופצים

פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia
יוצאים לחפש אנקונדות

למים. אני לא קופצת. מה אני משוגעת? יש פה ים אליגאטורים!
בשלב מסוים אני מוצאת את עצמי במים, רועדת מקור ומפחד, מנסה להתקרב לדולפינים אבל הם מתרחקים כל הזמן. אני מתנחמת בעובדה שאם האליגטורים יאכלו אותנו, הרי שאני זכיתי להאריך שנים הרבה יותר ממקבץ הזאטוטים הנמצא כאן, וחוזרת לקאנו רועדת מקור אך מאושרת.

למחרת רוברטו מעיר אותנו לארוחת בוקר. השלמנים מתייצבים בחדר האוכל בנוכחות מלאה תוך חמש דקות, והישראלים מגיעים לשולחן בעיניים טרוטות רבע שעה אחר כך. אני ממלמלת לעצמי כמה קללות ומצטרפת לקבוצה שלי. שלא יגמרו לי את הפנקייקים.
הישראלים יוצאים לצוד פיראנות, ואני חוזרת לשלמנים, כי רוברטו מבטיח לנו שהוא ימצא אנקונדות תוך חצי שעה. הוא אפילו אומר לי שאני יכולה להישאר בקאנו והוא יביא את האנקונדה אלי. אני נופלת בפח. מחכה שעה שלמה בסירה, וצופה בחבר`ה חוזרים מאושרים, אחרי שמצאו אנקונדה, אבל משום מה לא הביאו לי לראות. עוכרי ישראל כולם.
אנחנו חוזרים להוסטל. אני, במפח נפש. בלי אנקונדה ובלי שראיתי אפילו פיראנה אחת. והישראלים מנפנפים בחדווה בשיני הפיראנות שדגו ושואלים למה לא באתי איתם. אוףףף.
אני מתנחמת בעובדה שלא נתתי את ידיי להרג או הטרדה של כל חיה שהיא (אבל כל כך רציתי להכניס אצבע למים ולראות איך הפיראנות יגיבו!) ומחליטה שבפעם הבאה אני נדבקת לבני עמי.
אירופאים אירופאים, אבל צנונים מיובשים שזה לא ייאמן.

פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia   פמפאס, בוליביה - Pampas, Bolivia
               מסתבר שאליגטור מגרגר כשמלטפים אותו                                                        ולא מוצאים!!!

אנחנו חוזרים לרורנבאקה ואני מתנחלת בהוסטל עם עוד כמה ישראלים. אנחנו מעבירים יומיים בקריאת ספרים על הערסלים בהוסטל, אוכל וצפיה בסרטים. ביום האחרון אני עולה עם דניאל למצפה של רורנבאקה. יש שם תצפית יפהפיה על העיר, בריכה, שייקים, שולחן פינג פונג ושולחן סנוקר (דניאל מלמד אותי לשחק ואני מנצחת אותו בפוקס של החיים). לא סובלים פה. באמת שלא.

למחרת בבוקר אני חוזרת ללה פז בטיסה באותו מטוס זעיר שהביא אותי לרורה. אני נוחתת באנחת רווחה ומהרהרת בכך שהמטוס הבא שאעלה עליו כבר ייקח אותי לניו יורק, וזה שאחריו יחזיר אותי לארץ הקודש.

רורנבאקה - בוליביה rurrenabaque , bolivia   רורנבאקה - בוליביה rurrenabaque , bolivia
                           רורנבאקה - מבט מלמעלה                                                              הבריכה ברורנבאקה

אחח. כמה שאני מתגעגעת.

 

למידע נוסף על: בוליביה רורה נבאקה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לבוליביה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בבוליביה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

כתבה מעולה

דניאל

20/09/2009

את פשוט כותבת בחסד! כיף לקרוא! ממש מצחיק ונחמד!

לכל המפחדים מהאוטובוס

Roman

12/08/2008

אז הקטע עם האוטובוס שמספרים שהוא מפחיד זה ממש שטויות.. הוא הרבה יותר מעצבן ממפחיד,היו לי נסיעות בפרו ואקוודור שהיו הרבה יותר מפחידות מזאת. לאומת זאת חבר שלי שלקח טיסה המטוס שלהם עשה נחיתת אונס באמצע איזה שדה לא מוכר וכולם חירבנו במכנסיים מפחד.אז אין פה משהו יותר בטוח..

מחמאות

zvi

26/07/2008

נהניתי לקרוא את הכתבה שלך . החייםלא נגמרים בגיל 30 וגם בגיל 50 אפשר לטייל ולהנות .

רורהנבאקה אהובתי

אלי

11/06/2008

אחחח את מציפה אותי בזכרונות מאחד המקומות הכי כיפיים בבוליביה. ואני מצטרף למחמיאים, אכן בלוג טוב

באמת כל הכבוד

הדס

10/06/2008

קודם כל כל הכבוד על הכתיבה הממש מרתקת!!! אני עומדת לטוס עוד מספר חודשים וכל פעם שאני קוראת את הבלוג, הצפיה רק הולכת וגוברת! ודבר שני... על הספונטניות והאומץ לצאת בגיל כזה לטיול כזה. פשוט חלום! אני מאחלת לעצמי בגילאים כאלה עוד להמשיך ולטייל... תחזרי בשלום ובהצלחה!

תודה רבה :)

אורית

09/06/2008

כיף לקבל פרגון כזה, וכיף להיווכח שוב שלמסעות האלה אפשר לצאת בכל גיל. חג שמח! אורית.

לסופרת המוכשרת

hana

09/06/2008

אורית חג שמח אני עוקבת אחרי כל הכתבות שלך את כותבת יפה.. ממש כייף לקרוא.את מתבזבזת את בהחלט יכולה לכתוב ספר על המסע שעשית.. בעלי חזר אחרי טיול של חצי שנה בדרום אמריקה אני הצטרפתי רק לחודשיים האחרונים עדיין לא התאוששתי מהטיול המדהים שעשינו. אנחנו לא בגילך. (קצת פחות מכפול) בעלי פרש מעבודתו אחרי 33 שנות עבודה ושם לו למטרה לטייל בעולם חזרנו לפני כחודשיים. תמשיכי לטייל ותהני

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!