בוקר עצוב

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...
  

4/5/08                                                                                                                                

                                           בוקר עצוב    

בוקר ראשון בלה פז. הראש שלי מתפוצץ כתוצאה מהגובה, הגוף מיובש ועקוץ. בקושי ישנתי הלילה. השעה שמונה בבוקר, ואני לא מסוגלת לישון יותר. אני מגששת אחרי הטלפון הסלולרי כדי לכבות את השעון המעורר.

 

בטלפון מחכות לי שלוש הודעות טקסט. מאמא, מנאור, מטל.

 

אני לא צריכה לפתוח אותן כדי להבין שמשהו קרה.

 

שלושתם מבקשים ממני סימן חיים. לדעת שאני בסדר. ברקע אני שומעת ישראלית מרגיעה את אמא שלה בסקייפ.

 

מה לעזאזל קרה?!

 

אני שולחת לשלושתם הודעות הרגעה והולכת לקבלה. הפקידה מספרת לי שקרתה תאונת דרכים בסלאר, מדבר המלח. שני ג`יפים התנגשו ויש הרוגים. ביניהם חמישה ישראלים.
פאק.
התנגשות חזיתית? בסלאר? איך אפשר? מדובר על מישור ענקי המשתרע לאין קץ, ראות מעולה. הייתי שם לפני שבועיים. מה קרה שם???

עוד SMS דואג מעדי. עוד כמה מיילים. לאט לאט מתבהרות העובדות. 4 בנות. בן אחד. ילדים. יצאו לטיול של החיים ויחזרו לארץ בארון. התמונות שלהם מתפרסמות ב - YNET. אי אפשר לקלוט.

 

יום לאחר מכן אני קוראת בעיתון מקומי ראיון עם הניצול היחיד, אחד הנהגים. התאונה קרתה בשעות הצהרים. הם נסעו זה לכיוון זה. הנהג השני נסע ישר אליו. אולי נרדם. היו מיכלי דלק בג`יפים. הם התלקחו מיד. הוא עצמו לא מבין איך הוא יצא מזה בחיים.
הלב בוכה.

 

זו לא הפעם הראשונה שאני רוצה הביתה, אבל עכשיו זה מתעצם. בבת אחת יצא לי כל החשק להמשיך בטיול. זה לא מגיע לאמא שלי, כל התקפי הלב הקטנים האלה וחוסר הוודאות, והשעות שעוברות עד שהיא יודעת שהכל בסדר. פשוט לא מגיע לה.

 

והמשפחות. כל כך עצוב לי עליהן.

 

לפעמים אני חושבת שאחד היעדים של הטיול הזה הוא לגרום לנו להעריך את השגרה שבבית. אני כל כך מתגעגעת. לשגרה, ליציבות, למשפחה, לחברים, לארון הבגדים, למיטה שלי, לידיעה שאין צורך לנדוד עם כל הבית על הגב, יום אחרי יום, לחפש שוב הוסטל, להחליט מה עושים היום, ומחר, ואיזה אוטובוס לקחת, ומתי לכרטס כבר תאריך חזרה, כי מצד אחד מתים לראות את המאצ`ו פיצ`ו ולעשות את הטרק השני ביופיו בעולם, ומצד שני רוצים להיות כבר בשדה התעופה בישראל ולראות את אמא ולחבק אותה ולחזור אל הנופים האהובים של הארץ.

 

כבר יותר משישה חודשים שאני לא בארץ. זה לא נקלט בכלל.

 

זהו. קצת עצוב לי עכשיו.