בוקר עצוב

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

4/5/08                                                                                                                                

                                           בוקר עצוב    

בוקר ראשון בלה פז. הראש שלי מתפוצץ כתוצאה מהגובה, הגוף מיובש ועקוץ. בקושי ישנתי הלילה. השעה שמונה בבוקר, ואני לא מסוגלת לישון יותר. אני מגששת אחרי הטלפון הסלולרי כדי לכבות את השעון המעורר.
 
בטלפון מחכות לי שלוש הודעות טקסט. מאמא, מנאור, מטל.
 
אני לא צריכה לפתוח אותן כדי להבין שמשהו קרה.
 
שלושתם מבקשים ממני סימן חיים. לדעת שאני בסדר. ברקע אני שומעת ישראלית מרגיעה את אמא שלה בסקייפ.
 
מה לעזאזל קרה?!
 
אני שולחת לשלושתם הודעות הרגעה והולכת לקבלה. הפקידה מספרת לי שקרתה תאונת דרכים בסלאר, מדבר המלח. שני ג`יפים התנגשו ויש הרוגים. ביניהם חמישה ישראלים.
פאק.
התנגשות חזיתית? בסלאר? איך אפשר? מדובר על מישור ענקי המשתרע לאין קץ, ראות מעולה. הייתי שם לפני שבועיים. מה קרה שם???
עוד SMS דואג מעדי. עוד כמה מיילים. לאט לאט מתבהרות העובדות. 4 בנות. בן אחד. ילדים. יצאו לטיול של החיים ויחזרו לארץ בארון. התמונות שלהם מתפרסמות ב - YNET. אי אפשר לקלוט.
 
יום לאחר מכן אני קוראת בעיתון מקומי ראיון עם הניצול היחיד, אחד הנהגים. התאונה קרתה בשעות הצהרים. הם נסעו זה לכיוון זה. הנהג השני נסע ישר אליו. אולי נרדם. היו מיכלי דלק בג`יפים. הם התלקחו מיד. הוא עצמו לא מבין איך הוא יצא מזה בחיים.
הלב בוכה.
 
זו לא הפעם הראשונה שאני רוצה הביתה, אבל עכשיו זה מתעצם. בבת אחת יצא לי כל החשק להמשיך בטיול. זה לא מגיע לאמא שלי, כל התקפי הלב הקטנים האלה וחוסר הוודאות, והשעות שעוברות עד שהיא יודעת שהכל בסדר. פשוט לא מגיע לה.
 
והמשפחות. כל כך עצוב לי עליהן.
 
לפעמים אני חושבת שאחד היעדים של הטיול הזה הוא לגרום לנו להעריך את השגרה שבבית. אני כל כך מתגעגעת. לשגרה, ליציבות, למשפחה, לחברים, לארון הבגדים, למיטה שלי, לידיעה שאין צורך לנדוד עם כל הבית על הגב, יום אחרי יום, לחפש שוב הוסטל, להחליט מה עושים היום, ומחר, ואיזה אוטובוס לקחת, ומתי לכרטס כבר תאריך חזרה, כי מצד אחד מתים לראות את המאצ`ו פיצ`ו ולעשות את הטרק השני ביופיו בעולם, ומצד שני רוצים להיות כבר בשדה התעופה בישראל ולראות את אמא ולחבק אותה ולחזור אל הנופים האהובים של הארץ.
 
כבר יותר משישה חודשים שאני לא בארץ. זה לא נקלט בכלל.
 
זהו. קצת עצוב לי עכשיו.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

קראת את המחשבות שלנו

אסי

14/05/2008

מוזר שזה נראה כאילו קראת את המחשבות שלנו וכתבת אותן בבלוג. אנחנו מרגישים כל מילה שכתבת וגם משתתפים בצער המשפחות האומללות שכרגע סובלות מאובדן קשה מאוד. כנראה שבאמת צריכים לחוות דברים כאלה בדרום אמריקה כדי להעריך את הארץ ואת כל הדברים שציינת כמו את הבית את המיטה וכל דבר הכי קטן שיש. גל ואסי

באמת עצוב אבל

ירון

13/05/2008

על פי שיש רגעים כאלו בטיול , אני מניח שאת כבר מבינה שהזכרונות והחוויות שתצאי עימן מהטיול הזה לא יסולאו בפז, לעיתים דווקא החוויות הקשות הן אלו שנצרבות בזיכרון הכי חזק, מרד עצוב היה לשמוע על מות המטיילים והמטיילת שנרצחה בפרו- יהי זכרם ברוך

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!