מכרות השטן

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

25/4/08                                                                                                                                

                                    מכרות השטן  


לפוטוסי הגענו כדי לראות את המכרות.
 
העיר פוטוסי (Potosi) שבבוליביה, שוכנת בגובה של 3967 מטר מעל פני הים, נתון שהופך אותה לעיר הגבוהה בעולם. היא נוסדה במאה ה - 16 כעיר מכרות, הודות למרבצי הכסף שהתגלו בהר הסמוך לעיר - Cerro Rico (ההר העשיר). במשך שנים רבות היתה העיר ספקית הכסף של האימפריה הספרדית. כריית הכסף נעשתה תוך ניצול האוכלוסיה האינדיאנית המקומית והעסקתם בתנאים קשים. אלפים מהעובדים מצאו את מותם במכרות, עקב תנאי העבודה הקשים והחשיפה לכספית.
במהלך המאה ה - 19 הדלדלו מכרות הכסף, מה שהוביל לשקיעתה של העיר. תושבי העיר עדיין כורים כסף ב - Cerro Rico, אך בהיקפים מצומצמים בהרבה. תנאי העבודה אמנם לא קשים כפי שהיו בתקופת הספרדים, אך המכרות עדיין גובים את חייהם של כורים רבים, ותוחלת החיים הממוצעת שלהום עומדת על 40 שנה.
 
מצויידים במידע הנ"ל הגענו לאחת הסוכנויות המוציאות סיורים למכרות וקבענו סיור עם מדריך דובר אנגלית. הסיור היה מתוכנן לצאת בבוקר, ואנחנו שריינו מקום ושילמנו מקדמה.
למחרת בבוקר, כשהגענו לסוכנות, הסתבר לנו שלא נוכל לצאת. הבחורה בקבלה התחילה לספר לנו שיש בעיות בכניסה למכרה, אבל קבוצת התיירים שעמדה בסוכנות מוכנה לצאת לדרך, קצת גרמה לנו לפקפק בעניין. לבסוף הגיע המדריך והסביר שהיתה טעות וסגרו סיור גם עם קבוצה אחרת, ואנחנו נוכל לצאת רק בצהרים.
 
מאוחר יותר הבנו מה בעצם קרה כאן. מכיוון שאנחנו ישראלים, ניתנה לנו הנחה אוטומאטית במחיר, בלי שאפילו נבקש, אך ברגע שהגיעה קבוצת אירופאים ששילמו יותר, העדיפה הסוכנות להוציא אותם ולא אותנו. בדיעבד זה היה השלב שבו היינו אמורים לקחת בחזרה את המקדמה שלנו ולזרוק את הסוכנות לכל הרוחות, אבל אז עוד לא קלטנו שהם משקרים לנו בפרצוף, אז הורדנו את המחיר עוד יותר וקבענו לצאת עם המדריך בצהרים, מה שדי שינה לנו את התוכניות לאותו היום.
 
זו בהחלט לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבה משקרים לנו בפרצוף בבוליביה, מעלים מחיר ברגע האחרון או לא מקיימים הבטחות. עצוב לומר, אבל אי אפשר להאמין למילה שאומרים לנו במדינה הזאת.
 
בצהרים חזרנו לסוכנות וחיכינו לרכב, שאיחר להגיע. כשהוא הגיע סוף סוף עלינו עליו ונסענו לשוק, שם חיכה לנו חוליו המדריך, כדי לקחת אותנו לקנות מתנות לכורים - עלי קוקה ומשקאות קלים.
לעיסת עלי קוקה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הבוליביאנית. העלים מפרישים חומרים המדכאים את תחושת הרעב והעייפות, והודות להם יכולים הכורים לעבוד שעות רבות בלי להכניס אוכל לפיהם. כמו כן העלים טובים כנגד מחלת גבהים, העלולה לתקוף כשעולים בבת אחת לגובה רב, ויכולה לגרום אף למוות. אחרי שהרחתי שקית אחת של עלים אמרתי תודה רבה, ושגם אם אחטוף בצקת במוח, אין לי שום כוונה להכניס את הגועל נפש הזה לפה.



אבל באמת שלא הייתי צריכה. אני בעיר הגבוהה בעולם ומרגישה מצוין. לפחות עד לרגע שבו יש עליה קטנה ברחוב, ואז אני מתנשפת כמו בטטת הייטק שרודפת אחרי הפקח שגרר לה את האוטו באמצע תל אביב. 
אח. תל אביב.
אבל אני סוטה מהנושא.
אחרי הקניות לקח אותנו חוליו למחסן מעופש, ובו נתן לכל אחד מאיתנו מכנסיים וחולצה, מגפי גומי, קסדה ופנס ראש. לבשנו את הבגדים וניסינו לא לנשום מהאף. עכשיו אנחנו נראים בדיוק כמו כורים. הבו לנו מכרה!
הרכב לקח אותנו להר, שם הוביל אותנו חוליו לכניסה למנהרה. הוא ערך לנו שיחת טרום-מכרה, הזהיר את הבנות לא לדבר יותר מדי כשנהיה בפנים (שוביניסט בוליביאני), והנחה אותנו להישמע להוראותיו, אחרת ניפול לתוך בורות ולא נצליח לצאת עוד לעולם.
                               
                                                     שני מצטלמת עם הכורים
ברוח זו נכנסנו בטור עורפי אל תוך המכרה.
התקרה היתה נמוכה ואילצה אותנו ללכת כפופים. מדי פעם חטפנו חבטה בראש, שהדבר היחיד שעצר אותה מלהגיע למוח היה הקסדה. הלכנו והעמקנו בתוך המנהרה, ואני ניסיתי לגרש את המחשבה על טונות העפר שנמצאים מעליי ועל מה קורה אם כל ההר מחליט פתאום לקרוס.
 
חוליו הוביל אותנו לפתחו של בור עמוק, ממנו יצאו שני כורים מאובקים. מסתבר שהם הטמינו למטה מספר מקלות דינמיט, הדליקו אותם, ועכשיו הם מחכים לפיצוץ. אם החברים שלהם לא היו מחכים כאן כדי להעלות אותם, הם היו, קרוב לודאי, נהרגים. הם סומכים כאן אחד על השני בעיניים עצומות וזה עניין של חיים ומוות.
 
בהר עובדים כ - 12,000 כורים. מדובר באנשים מהמעמד הנמוך, שלמשפחותיהם אין כסף לשלוח אותם לאוניברסיטה, והם נאלצים לממן את המשפחה בעבודת פרך במכרה. המדריך שלנו הוא כורה לשעבר בעצמו, שעבד כאן שנתיים וחצי והצליח לגייס מספיק כסף ללימודים גבוהים. הוא למד אנגלית באוניברסיטה ומצא עבודה כמדריך תיירים במכרות. לרוב הכורים אין מזל שכזה והם עובדים כאן עד שהם נאלצים לפרוש, בדרך כלל מפאת מחלה או מוות.
התנאים במכרה קשים. הכורים שואפים גזים רעילים וחשופים לפיצוצים ולקריסות. נתקלנו בכורים צעירים בני 15-16 שמכלים כאן את ימיהם. הנשים שולחות את בעליהן ובניהם בידיעה שהעבודה במכרה מקצרת את תוחלת חייהם, אך הדבר עדיף מאשר למות ברעב. הכורים מפרישים 26 אחוזים מתפוקתם לקואופרטיב, שמגן על זכויותיהם ומבטח אותם. את השאר הם מוכרים וזוהי פרנסתם.
                     
                                       השטן של המכרה                                                     סוף סוף אור שמש
 
לקראת סוף הסיור, המדריך לוקח אותנו למנהרה, בקצה שוכן פסל מפלצתי, היושב מעוטר בסרטים צבעוניים ולרגליו בקבוקי שתיה ריקים. חוליו מסביר לנו שזהו השטן של המכרה.
כשהכובשים הספרדיים הגיעו לכאן, הם הנחילו לתושבים את דת הנצרות, ובין השאר את האמונה בגן עדן וגיהנום. הגיהנום נמצא מתחת לאדמה, וזהו משכנו של השטן, ועל כן, בכל מכרה, יש פסל דומה, אליו מגיעים הכורים בסוף כל שבוע, נותנים לו מתנות ומבקשים הצלחה בשבוע הבא.
מבט קצר במקום שאנחנו נמצאים בו מסיר כל ספק. זוהי אכן ממלכתו של השטן.
 
לאחר שעתיים במכרה, אנחנו משתוקקים נואשות לצאת ולשאוף אוויר צח. אנחנו פוגשים מספר כורים, מצטלמים איתם ונותנים להם את המתנות שקנינו עבורם. חוליו מוביל אותנו חזרה ליציאה. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לראות את אור השמש.
 
                               
                                                            cerro rico
הביקור במכרה היה קשה, פיזית ונפשית, ומרתק, ועצוב. פתאום נחשפנו לעולם אחר, לחיים אחרים, לעבודה בתנאים לא אנושיים, ללא אור שמש. 8 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, שנה אחר שנה, הם עובדים מתחת לאדמה, כורים מחצבים, מפוצצים קירות, גוררים עגלות, ולאחר שנים הם כורעים תחת הזיהום בריאותיהם והעבודה הקשה.
 
אחר כך, בהוסטל, פגשתי שתי עובדות סוציאליות, האחת מגרמניה והשניה מאוסטריה, שעובדות עם אלמנות של כורים. שאלתי אותן אם הן ביקרו במכרות, והן, שעדות יום יום לאבל ולהתמודדות עם המוות, אמרו לי שלא, הן לא מסוגלות. זה קשה מדי עבורן.
 

ואני, שהרגשתי כמו ניצולה לאחר הביקור בבטן האדמה, לא יכולתי שלא להבין אותן.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!