טבילת אש בבוליביה

03/01/2019
גרינגו אמריקה

  כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

19/4/08                                                                                                                                

                           טבילת אש בבוליביה  
אז זהו.
חלק אחד של הטיול (ההוא עם הציויליזציה) הסתיים. אני בדרך לעולם השלישי.
 
לאחר נסיעת לילה של 7 שעות הגעתי לגבול ארגנטינה-בוליביה. אני יורדת מהאוטובוס עם עמי ואורטל, זוג שפגשתי עוד באוטובוס הקודם. השעה 7 וחצי בבוקר. בחוץ קור כלבים. אנחנו מתעטפים בכל השכבות שהבאנו איתנו ושמים פעמינו לכיוון הגבול. 
הגבול נפתח בשמונה. מחתימים לנו את הדרכונים. מחליפים לנו את הפזו הארגנטינאי בבוליביאנים ואנחנו לוקחים מונית לתחנת הרכבת. התכנון הוא לקחת רכבת לעיירה אויוני, ממנה ניקח סיור בן 3 ימים לסלאר, מדבר המלח המפורסם בעולם. הדרכים ממש גרועות כך שאוטובוס פשוט לא בא בחשבון.
 
אין רכבת.
 
היתה אמורה להיות, אבל אין. שביתה. הרכבת הבאה תגיע בעוד יומיים.
שיט.
 
אבל בינתיים יש צרה אחרת שמטרידה את מנוחתי. מכיוון שאת השעה וחצי האחרונות העברתי בהתאפקות וחיפוש חדרי שירותים (זה בכל זאת שטח עירוני פה. לא נעים לעשות בחוץ), אני זונחת לרגע את צרות היום, נכנסת להוסטל סמוך ומבקשת מהבחור שישב שם להשתמש בבית הכיסא.
 
הוא: "אחד בוליביאן (חצי שקל)"
אני נותנת לו שטר של 10.
הוא: "אין לך כסף יותר קטן?"
אני: "לא"
הוא: "אין לי עודף".
אני: "אבל אין לי כסף יותר קטן".
הוא: "אין לי עודף".
אני (מתפתלת): "אני יכולה אולי בכל זאת להשתמש בשירותים? זה יקח לי דקה".
הוא (בפנים אטומות): "אחד בוליביאן".
אני: "אבל אין לך עודף!!!"
הוא: "אחד בוליביאן".
 
אני יוצאת משם שטופת שנאה עזה כלפי כל בני העם הבוליביאני באשר הם. עמי רואה את מצוקתי ונותן לי בוליביאן. אני חוזרת לטיפוס הנאלח, מטיחה בפניו את המטבע ומשתמשת בשירותיו המעופשים. שימות.
 
אנחנו מחליטים לקחת אוטובוס לטופיזה. זה בדרך לאויוני וזה רק שעתיים נסיעה. נישן שם שני לילות ואז ניקח את הרכבת הבאה.
הנסיעה עולה 10 שקלים. קונים כרטיס מראש וממתינים. האוטובוס מאחר בחצי שעה. כשהוא מגיע סוף סוף אנחנו עולים עליו ומחוייבים לשלם עוד שקל כל אחד.
למה? ככה.
 
לאוטובוס עולה ערב רב של גברים, נשים וטף, עם תיקים ושקים שמאפילים על המוצ`ילות שלנו בגודלם. לידי מתיישב בחור בוליביאני עם שק שהוא מניח על הרצפה, ונאלץ לפשק את רגליו לשם כך.
על חשבון המרחב האישי שלי, כמובן.
בנוסף לכך, לא נעים להגיד, אבל הבחור מסריח, והחלון לא נפתח. אני מתכווצת במושבי, מנסה לנשום כמה שפחות ומתפללת שהנסיעה תעבור כבר. בדרך מתחיל אצלי לחץ מוכר שגורם לי לסובב את הראש שוב ושוב לאחורי האוטובוס כדי לוודא שבאמת אין שם שירותים.
 
זהו. נגמרו החיים הטובים של ארגנטינה. מעכשיו אסור לי לשתות יומיים לפני כל נסיעה.
 
בצר לי (תרתי משמע) אני עוברת מקום ומתיישבת ליד תיירת מנומנמת. סוף סוף אפשר לנשום. הבחור שיושב לפניי מעיין בחוברת פלייבוי מקומית. הוא לא מחמיץ אף תמונה, אף תנוחה, ובסוף מחזיר את החוברת לאישה שיושבת על הספסל מימינו. נסתרות דרכי הארץ הזאת.
 
לשמחתי הנהג נוסע כמו מטורף בדרכי העפר הגרועות (אל דאגה, הוא מצפצף לפני כל עיקול) ותוך שעתיים אנחנו מגיעים לטופיזה. לוקחים מוצ`ילות, מוצאים הוסטל. אני מקבלת חדר לגמרי לבד (חמישה שקלים יותר מחדר עם עוד שלושה אנשים. כמה כיף להיות שלמנית) ומתמקמת.
 
במסעדה חיכינו לפיצה קצת יותר מ- 55 דקות. שיק הבננה והפפאיה שהזמנתי הגיע בטמפרטורת החדר, אבל לא העזתי לבקש קרח. כבר הפחידו אותי שאחרי לגימה אחת מהמים שלהם אני אפול למשכב נגועה במיני מחלות מעיים שונות, אז אני שותה ושותקת.
 
אז כן. הגעתי לבוליביה, המדינה האותנטית, הענייה והנחשלת ביותר ביבשת דרום אמריקה.
המדינה מונה כ - 9 מליון נפש. מספר זעום בהתחשב בגודלה - מעל למליון קמ"ר. רוב האוכלוסיה כאן היא ממוצא אינדיאני. השאר ממוצא אירופאי (בעיקר ספרדים, אך גם גרמנים, אוסטרים ועוד) והשאר הם בני תערובת של אירופאים ואינדיאנים.
המדינה יושבת על רכסי האנדים. את חופי הים היא הפסידה לצ`ילה במלחמה, ועד היום הבוליביאנים לא ממש סובלים את הצ`יליאנים בגלל זה.
 
הראש שלי כואב. תוך לילה אחד הגענו לגובה של 2200 מטר מעל פני הים, וכולנו מרגישים די על הפנים. אם נוסיף לכך את העובדה שאת שני הלילות האחרונים העברתי בשינה טרופה באוטובוסים, הרי שהעייפות מוסיפה לא מעט לעניין. כשאנחנו חוזרים מהמסעדה להוסטל אני נופלת שדודה על המיטה. מחר קמה ביקיצה טבעית.
 
הדפיקה על הדלת שלי ברבע לעשר בבוקר משבשת לי את התוכניות. עמי ואורטל קוראים לי לבוא לאכול. כאב הראש נשכח. אני נזכרת איפה אני ומדלגת למטה. אנחנו קופצים להוסטל סמוך ומזמינים ארוחת בוקר.
החביתה ומיץ התפוזים הסחוט היו לא רעים בכלל. הלחם, הקפה, הריבה והחמאה (אני התעקשתי שזו מרגרינה) היו מתחת לכל ביקורת. אנחנו בורחים משם, לא לפני שאנחנו מעניקים לארוחה את הציון המשוקלל 3.66. 
אני עוד עלולה להוריד כאן את כל הגלידות שהעמסתי בארגנטינה ואז מה יהיה???
 
הולכים לבדוק מה קורה עם רכבת, אבל עכשיו מסתבר שהרכבת בשביתה עד להודעה חדשה. מסתבר שמישהו חסם את הפסים. מה זה זה?! אין ממשלה? אין משטרה? איפה הרשויות איפה??? עכשיו מחכות לנו 6 שעות של נסיעה בדרך לא דרך בתוך אוטובוס בוליביאני. תענוג.
אנחנו הולכים, בלית ברירה, לקנות כרטיסים לאוטובוס ליום שלמחרת.
מוכרת הכרטיסים מעלה את המחיר מיד כשהיא מבינה שהיא נותרה מונופול יחיד, ולא עוזרות כל טענותינו. כשאני שואלת אותה מאיפה היא, היא אומרת שהיא מבוליביה, אבל מכריזה שכל בני עמה הם בורים וחסרי השכלה (דה?!) ושהיא היתה מעדיפה לחיות בסין. לא פחות.
בנוסף מסתבר לנו שהחברה הורידה משפחה שלמה של בוליביאנים מג`יפ שנוסע לאויוני, וזאת על מנת להעלות תיירות בריטיות ששילמו יותר.
לא נחמדים פה. באמת שלא.
 
את ארוחת הבוקר האחרונה בטופיזה אנחנו אוכלים אצל אירמה, מקומית שקיבלה המלצות חמות מאחינו המוצ`ילרים הישראלים. מסתבר שמליון ישראלים לא טועים, ואנחנו זוכים לארוחה משובחת ויחס חם מהבוליביאנית הכי נחמדה שפגשנו כאן עד כה.
 
אחרי הארוחה אנחנו לוקחים את המוצ`ילות ומעמיסים אותן על האוטובוס, אממה? בתא המטען אין מקום, אז המוצ`ילות תיאלצנה לשכון לאחר כבוד על הגג. אני נושאת תפילה חרישית, מגובה בכבל נעילה שנקשר לגגון ולמוצ`ילה, ונכנסת לאוטובוס. אנחנו תשעה ישראלים על האוטובוס. אין ספק. השתלטנו על העולם.
אבל משהו חייב להשתבש גם כאן. מסתבר שחברת האוטובוסים החמדנית מכרה לאחדים מאיתנו מקומות שאינם קיימים בפועל, ולאחר ויכוחים ומריבות, אחת הבנות מתיישבת ליד הנהג ויושבת בסבבה כל הנסיעה.

אני יושבת לי ליד אחד הבנים שבחבורה. אין ספק שהפעם ניצלתי מהגורל המר של הצטופפות לצד אחד המקומיים (לא יודעת למה, אבל הם באמת ובתמים מסריחים שזה בלתי נסבל). בכיסאות שמולנו יושבות שתי מקומיות. ברגע שהאוטובוס מתחיל בנסיעה (באיחור של 20 דקות לערך), הן פוצחות במשתה.
הן מוציאות קופסת פלסטיק עמוסת מזון לא מזוהה המדיף ריח חריף ומתחילות לאכול. עם האצבעות. הרבה זמן אוכלות אלה. בסוף הארוחה הן נרדמות אחת על השניה. כשהן מתעוררות הן ממשיכות לאכול, שוב עם הידיים, וחוזר חלילה.
בכלל, שמתי לב שזה נוהג אצל המקומיות. להתחיל לבלוס ברגע שמתחילים לנסוע, ולפי ממדיהן הנדיבים, כנראה שהן חורשות את הארץ הזו ללא הפסקה.
 
הנסיעה לא היתה מסויטת כפי שהבטיחו לנו. הכבישים אמנם לא סלולים, הריחות באוטובוס לא נעימים במיוחד, אבל זוהי בוליביה. נוף פראי ומדברי נשקף מהחלון. עוני לא נתפס זועק מכל מקום. הבתים עשויים מחימר ובוץ, כאילו חזרנו שנות אור אחורה, ואני מרגישה הכי קרובה לטבע שאפשר.
  
בהפסקה הראשונה אני עטה לשירותים ומשלמת חצי שקל עבור אסלה מטונפת. נשבר לי. בפעם הבאה אני עושה בטבע. יותר נקי, יותר זול ומריח הרבה יותר טוב.

רציתי אותנטיות? קיבלתי. עד הסוף.

למידע נוסף על: בוליביה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לבוליביה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בבוליביה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!