לפסח יהיה טעם של מרור

03/01/2019
גרינגו אמריקה

  כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

9/4/08                                                                                                                                

                           לפסח יהיה טעם של מרור  

אחרי שבועיים של אושר בבואנוס איירס וכמה ימים מדהימים של חופשה באורוגוואי, המשכתי הלאה, לפוארטו איגוואסו, כדי לראות את המפלים.
 
מפלי האיגוואסו (Iguazu Falls), הממוקמים על גבול ארגנטינה-ברזיל, מהווים את אחת האטרקציות המרכזיות בדרום אמריקה. מדובר על 275 מפלים לאורך 2.7 הקילומטרים של נהר האיגוואסו, שהמרשים מביניהם הוא לוע השטן, מפל אדיר היורד מצוק בגובה של 700 מטר ורוחב של 150, והוא זה שמסמן את הגבול בין שתי המדינות.
גבול הרבה יותר יעיל מגדר ההפרדה שלנו, אבל זו רק דעתי.
במפלים ניתן לצפות הן מהצד הברזילאי והן מהארגנטינאי, ואני, כיאה לשלמנית ידועה, הלכתי על שניהם.
 
  

אחרי נסיעה של 17 שעות מבואנוס איירס ירדתי מהאוטובוס, התמקמתי בהוסטל שווה עם בריכה והחלטתי לנצל את היום עד תומו ולקפוץ לברזיל. אז לקחתי אוטובוס עירוני, עברתי את הגבול, וחשבתי שהופ - ואני במפלים.
בשלב מסוים הבנתי שאין לי מושג איפה אני. שאלתי בעל דוכן סמוך איך מגיעים למפלים והוא תקף אותי בפורטוגזית שוטפת וחסרת שיניים (בינינו, גם לי הן היו נשברות אם הייתי נאלצת לדבר את השפה הזאת). לאט לאט חילחלה למוחי ההכרה שאני בארץ זרה, בה דוברים שפה לא מוכרת, ואין לי מושג איך לחזור הביתה, זאת אומרת לארגנטינה.
אז שוטטתי לי ברחובות העיר הברזילאית והטרדתי עוברי אורח, עד שבסופו של דבר אחד מהם היה מוכן להודות שהוא מדבר ספרדית (הרגשתי שחזרתי לשפת האם שלי). הוא אמר שאני צריכה לקחת עוד אוטובוס בשביל להגיע למפלים, אבל שקצת מאוחר בשביל זה, ואולי כדאי שאחזור מחר.
התבאסתי קצת, אבל לא נורא, עוד חותמת בדרכון. עליתי על האוטובוס שהחזיר אותי להוסטל וחקרתי מהי התנוחה הנוחה ביותר בה ראוי לקרוא את הספר שלי על הערסל בבריכה. נכנסתי למיטה מוקדם יחסית, לקול צהלות היתושים המקומיים שערכו לי קבלת פנים חמה. תמותו.
 
  

למחרת השכמתי קום, וכבר ב-10 עליתי על האוטובוס לברזיל והגעתי ליעדי בשלום. הצד הברזילאי של מפלי האיגוואסו מספק תצפית פנורמית על המפלים והוא בהחלט מרשים למדי. מפלי ענק שוצפים וקוצפים להם במרחק, ומסביב הכל ירוק. באמת מרגישים שזו ברזיל פה. אולי אני אשאר?
ברחבת הדשא שבסוף מסלול ההליכה התרוצצו להם ראקונים, שנברו באדמה וחיפשו נמלים. כשהתיישבתי לאכול קפץ אחד מהם על שולחן של שני תיירים תמימים, לקול צרחות הבחורה, השתלט לה על המגש, וכשפיו מלא בצ`יפס, ברח חזרה לרחבת הדשא. הבחורה נכנסה להלם. אני נקרעתי מצחוק.
 
למחרת קפצתי לצד הארגנטינאי. מכאן התצפית קרובה הרבה יותר ואפשר גם לעשות שיט בסירה. שילמתי 20 דולר, ארזתי את תיק הגב שלי בשק אטום למים וקיפצתי לעבר הסירה. עשינו קצת סיבוב דאווין במים, ואז התחלנו להתקרב לאחד המפלים. התקרבנו עד שפתאום הכל נעשה לבן. לא רואים כלום, העיניים מתמלאות ברסיסי מים, כל הסירה נשטפת ואנחנו צוהלים. דגמנו עוד מפל ועוד אחד, ואז הסתיים השיט ואני יצאתי מהסירה מאושרת ורטובה עד לשד עצמותיי.
המשכתי להתהלך לי במסלולים השונים עד שהגעתי ללוע השטן, אחד מפלאי הטבע המדהימים שראיתי בחיי. גלונים של מים נשפכים מצוק אדיר. בהיתי בפלא הזה, עד שבשלב מסוים נעשיתי מודעת לעובדה שאמא בכל זאת תרצה שאחזור יום אחד, והתחלתי לחזור חזרה.
כשהתהלכתי על הגשרים בדרך לרכבת הפנימית שתיקח אותי חזרה לכניסה, קלטתי עשרות פרפרים יפהפיים עפים להם בשלווה נטולת דאגות. שלחתי יד, ומיד נחת עליה פרפר מקסים שהרגיש עלי די בנוח. הוא פתח וסגר את הכנפיים, אבל זה קרה מהר מדי ולא הספקתי לצלם. גם ככה זה קשה עם יד אחת. אחר כך, על הרכבת, קפצו עלי עוד שני פרפרים, אחד על כל אצבע, ואני עשיתי להם בוק תמונות.
בערב קיבלתי הודעת SMS מהאחיינית המתוקה שלי (שהשתמשה בסלולרי של אמא שלי לצורך העניין), בזאת הלשון:
"אורית, אם לא תחזרי עד פסח, לפסח יהיה טעם של מרור".
אני קוראת שוב, מתרגשת, ומגיעה למסקנה שאמא שלי עברה לנשק לא קונבנציונלי כדי להחזיר אותי הביתה (הקונבנציונלי היה התרעות של יעדים מועדפים על החיזבאללה בחו"ל). נו, אמא, לא נשאר עוד הרבה. עוד כמה חודשים ואני בבית. מבטיחה.
 
  

למחרת בבוקר עליתי על אוטובוס שיוריד אותי בעיר סלטה שבארגנטינה, 26 שעות לאחר מכן.
כן. 26 שעות.
אוטובוס מפואר. מושב יחיד רחב שנפתח לזווית שינה עם המון מקום לרגליים. טלוויזיה. ארוחת ערב.
אבל שמיכה אין. למה? כי ככה זה פה. שילמתם על כרטיס 7 דולר פחות? תמותו מקור.

  

אני, למודת נסיון מנסיעה קודמת עם החברה הנ"ל, עולה לאוטובוס עם שק השינה שלי (מינוס 18 מעלות), משתחלת לתוכו ונרדמת, למרות המזגן שהם מקפידים להפעיל לאורך כל הלילה, כדי לוודא סופית שלא ניסע איתם יותר.
אני באוטובוס עם עוד כמה חבר`ה ישראלים והנסיעה עוברת עלינו בצורה חלקה יחסית (לפחות עד שמנסים לחזור למצב עמידה). בצהרים יורדים בסלטה. מכיוון שכבר דגמתי את העיר הנ"ל בתחילת הטיול שלי, אני קונה כרטיס ל - 12 בלילה לאוטובוס שייקח אותי לגבול בוליביה, מוצאת הוסטל, מתקלחת, והולכת להיפרד מארגנטינה.
אז איך נפרדים מארגנטינה? פסטה וגלידה, מה השאלה? (בזאת שלוחה התנצלותי הכנה לכל חובבי הסטייקים. `צטערת. מעדיפה פסטה).
אחרי הגלידה השניה לאותו יום (גביע ענק, שני כדורים, קצפת וסירופ שוקולד בשישה שקלים) אני מרגישה מוכנה נפשית ופיזית לעזוב את המדינה. ב - 12 בלילה אני עולה על האוטובוס. צפויות לי 7 שעות נסיעה שאותן אני מקווה להעביר בשינה מתוקה.
פחחחח.

  
בשונה מהאוטובוס הקודם, פה אני נדחקת לתוך מושב צר ומייחלת בכל לבי שאף אחד לא יישב לידי. אין מצב. לידי מתיישבת אישה נחמדה שלא סוגרת את הפה, וזה קצת בעייתי, כי יש לה רק שן אחת.
כבר בתחילת הנסיעה היא מצהירה שמוצאו של בעלה הוא מגבול סוריה-לבנון ושואלת אם אני מדברת ערבית. אני, בתגובה, ממששת את הדרכון שלי ומשתדלת להישאר ערה. חצי נסיעה היא ניסתה לדובב אותי להסגיר סודות מדינה, ובסוף רשמה לי את הכתובת והטלפון שלה, למקרה שאזכר במשהו.
אחרי שהיא ירדה התיישבה לידי מקומית אחרת שנרדמה מיד. הבטתי עליה בקנאה מהולה בשנאה והמשכתי לשבת שם, עטופה בשק השינה שלי, ולחכות לשינה או לבוקר, מה שיגיע ראשון.
הוא באמת הגיע בסוף, הבוקר, והביא איתו את בוליביה, האנטיתזה לכל ציויליזציה באשר היא, אבל לה, באמת, כבר ראוי להקדיש פוסט נפרד משל עצמו.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!