פינגוונים ומופקרות במיני בדרך לסוף העולם

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

26/3/08                                                                                                                                

             פינגוונים ומופקרות במיני בדרך לסוף העולם                   

ל - Punta Arenas הגענו רק בגלל הפינגווינים.
טוב, אולי גם בגלל מרכז הקניות הפטור ממע"מ, אבל בטח שלא בגלל מזג האוויר. קר פה. מעונן. גשום. מספרים שאפילו בארץ כבר התחיל הקיץ. ורק אנחנו פה, נתונים לחסדי מזג האוויר ההפכפך.
 
כך הלכו להם 64 דולר
לאחר בירורים קצרים, מסתבר לנו שתענוג הצפיה בפינגווינים יעלה 64 דולר לאדם. אבל לא באנו להנות כאן, כן? אם צריך אז צריך. אנחנו משלמים בהכנעה, קמים בבוקר, עולים על המיניבוס שלוקח אותנו לסירה, עולים על הסירה שלוקחת אותנו לאי, ומקבלים זמן איכות של שעה עם הציפורים.
 
יה! פינגווינים. פינגווינים אמיתיים. והמון! אלפי ציפורים קטנות מפוזרות על גבי האי, ואני שוברת את הראש איך לקחת אחד ולהביא הביתה לעדי, שתפסיק לשגע אותי כבר ("את לא חוזרת בלי להביא לי גלידה, אלפחורס ופינגווין, שמעת???").
 
  
                                       זוג נזירות                                                                         מנזר השתקנים

בהתחלה אנחנו מתלהבים. יופי. אטרקציה. אחר כך מבינים שהיצורים הקטנים לא ממש שמים עלינו ואין להם שום חשק לעשות איזו הצגה קטנה לכבודנו. הם בוהים משועממים בנקודה נעלמה במרחב. בקושי זזים ומתעלמים לחלוטין מקיומנו. אנחנו מהרהרים מאוכזבים בכסף שהלך לבלי שוב. מסתבר שקיבלנו סרט סוג ג`, בלי תנועה, בלי קול, ועוד בשחור לבן.
 
כשאנחנו מתחילים לחזור אנחנו קולטים פתאום פינגווין טוב לב שרואה את מצוקתנו, אז הוא מחליט לעשות לנו טובה ולעשות כמה צעדים.
אנחנו מתאספים סביבו בהתלהבות, נרגשים יותר מהורים שרואים את עוללם הולך בפעם הראשונה. הוא, מצידו, מתנדנד לו באדישות מצד לצד כשכנפיו פרושות לצדדים. אנחנו שולפים את המצלמות, אבל הבהמה נעצרת אחרי ארבעה צעדים. ההצגה נגמרה. לכו הביתה.
 
  
                                       מנקר בשמירה                                                      העיר אושוואיה במבט מקרחון martial


חזרנו לסירה אבלים וחפויי ראש. שטנו 10 דקות ליד אי נוסף, עליו התקבצה חבורה של כלבי ואריות ים, גם הם לא ממש התייחסו אלינו. התחלנו לחזור לכיוון החוף, כשהגיעה האטרקציה האמיתית - דולפינים!!!
בהתחלה ראינו משהו לבן ולא ברור מבליח מעל המים, אבל אז הם קלטו אותנו, התאספו להם מסביב לסירה, ועשו לנו יופי של הצגה, כשהם צוללים וקופצים יחד בתיאום מושלם מעל המים. התחשק לנו לחזור לאי ולצעוק ליושביו שככה צריך להתנהג, אבל הם לא היו מתייחסים אלינו בלאו הכי, אז ויתרנו.
 
חזרנו להוסטל מעודדים מהדולפינים. הפינגווינים יכולים ללכת לחפש.
 
1408
היעד הבא שלנו הוא אושוואיה, אבל האוטובוס הבא יוצא רק ביום שלישי, והיום יום ראשון. מה עושים?
הולכים לסרט.
אנחנו בוחרים בסרט 1408, בעיקר בזכות השחקנים (וגם בגלל שזו היתה האופציה היחידה). ג`ון קיוזאק וסמואל ל. ג`קסון. מה כבר יכול להשתבש?
אנחנו משלמים 5 דולר כניסה. קונים פופקורן (שאחר כך מתגלה כמתוק. אוי. איך שאני אוהבת את היבשת הזאת) ומתיישבים.
ג`ון קיוזאק, מסתבר, הוא סופר המתאכסן בחדרי מלון מפוקפקים על מנת לכתוב את ספרו הבא. האדיוט אינו מאמין בשדים ורוחות ומקבל בברכה הזמנות לחדרי המלון המבעיתים ביותר, רק כדי לפהק באדישות עד שמגיע הבוקר.
 
  
                           אוניה קטנה בארץ ישנה                                                        קפואה מקור ב- cerro guanaco

אבל רק עד שהוא מגיע לחדר 1408. הו! חדר 1408. עד עכשיו אני אחוזת אימה כשאני רואה את המספר הזה. איזה פחד!!! והסצינה עם הבבואה בחלון! ואיך שהאיש ההוא הסתער עליו מאחור! אמאאאא!!!!
במשך כל הסרט אני אחוזת פלצות. הזרוע של אולג מתמלאת בסימני הציפורניים שלי, אבל לא נראה לי שהוא מרגיש את זה מרוב שהוא מבועת. אין מה להגיד, סטיבן קינג במיטבו. ידעתי למה הפסקתי לקרוא את הספרים שלו ברגע שעברתי לגור לבד.

                                     
                                                                 מדהים אבל קר
 
אנחנו יוצאים מהסרט אחוזי אימה ומקווים בכל ליבנו שהבלוק של ההוסטל שלנו לא נופל בקטגוריה שבין 1400 ל - 1500. קר מדי בשביל לישון ברחוב.
 
מופקרות בפלאזה
ביום האחרון שלנו בעיר אנחנו יוצאים לסיבוב בפלאזה המרכזית. אנחנו עושים סיבוב בדוכנים עמוסי התיירים, ואז קולטים 3 תלמידות בית ספר שעוברות מולנו עם התלבושת האחידה שלהן, שכוללת סוודר, עניבה וחצאית מיני משובצת. מ-ש-ו-ב-צ-ת!!!
ברוך ואולג פותחים את הפה ולא מצליחים לסגור אותו. המופקרות הקטנות מצחקקות להן, וכשהן מסיימות ס"ד אחד בפלאזה (סיבוב דאווין, לטובת הקורא המוגבל) הן יוצאות לסיבוב נוסף ולאחריו עוד אחד, למקרה שמישהו הצליח לפספס את אחת המשבצות בחצאיות שלהן. ברוך מכריז, עם חיוך מרוח על הפנים, שהוא מרגיש כמו בסרט פורנו.
נו, גברים. למה כבר יכולתי לצפות?
 
סוף העולם
למחרת אנחנו לוקחים סוף סוף את האוטובוס לאושוואיה. עוזבים את צ`ילה בפעם האחרונה וחוזרים לארגנטינה. 11 שעות נסיעה.
 
אז למה אושוואיה?
כי זה סוף העולם. זה למה. אושוואיה, למי שלא יודע, היא העיר הדרומית ביותר בעולם, ולא נוכל להראות את פנינו בארץ בלי שנעשה עליה וי ונחתים את הדרכון עם חותמת של Fin del Mundo. עוד עלולים להגיד, חלילה, שיצאנו פראיירים, ומה נעשה אז? אה???
 
  
                                       שועל                                                                                פינגווין באדום

תוך יומיים אנחנו קולטים שמזג האוויר בעיר הזאת משוגע לגמרי. קמים בבוקר. שמש. אחרי שעתיים מתחיל גשם מטורף. אחר כך מעונן וקר, אחר כך שוב יוצאת השמש, וכך הלאה. בואו תגרשו אותי מפה וזהו!
מזל שבהוסטל יש חימום. אני בחדר עם שני גרמנים שמתכוונים לרכוב את פטגוניה על אופניים, הונגריה שכבר שכחה הונגרית מרוב שהיא מטיילת בעולם, ועוד גרמני שלא ממש מדבר הרבה במשך היום, אבל מפצה על זה יופי בנחירות לאורך כל הלילה. מעניין איפה היו ההורים שלו ב -42 שהוא מרשה לעצמו לנחור ככה.
 
טוב, אז מה עושים? יוצאים לטרקים, אלא מה? באמת השליתי את עצמי שגמרתי עם זה?
בתור התחלה אנחנו הולכים על טרק קצרצר לקרחון Martial. שעה של טיפוס ואנחנו למעלה. אח. איפה הזמנים שהיינו הולכים ימים שלמים בשלג ומחפשים מחסה? במקום מחסה אנחנו מחפשים את הקרחון המובטח ורואים רק שלג. עבדו עלינו. אנחנו אוכלים צהרים (טרק או לא טרק) ואני קופאת מקור בזמן שהבנים זורקים כדורי שלג אחד על השני. מאד בוגר.
 
  
                           כן כן, זה אני שם ליד השלט                                                                ספינות עוגנות בנמל

הטרק הבא נמצא בפארק הלאומי Tierra del Fuego - ארץ האש. יש בפארק כמה מסלולים מחולקים לפי דרגות קושי שונות, ואנחנו, כיאה למעמדנו, הולכים על הכי קשה, Cerro Guanaco. אלף מטר טיפוס. אומרים שהנוף מדהים.
ערב לפני היציאה לטרק אני פוגשת בהוסטל ישראלית שהשתחררה לא מזמן משירות קבע כמפי"ת בצה"ל. אני מספרת לה שאנחנו מתכוונים לצאת לטרק והיא מתוודה בפניי שזה היה הטרק הכי קשה שלה בטיול.
אוי.
אבל אז אני חושבת על Cerro Castillo, ותוהה אם ה - Guanaco הזה יצליח להאפיל עליו. פחח. 6-7 שעות טרק מול ארבעה ימים של ייסורים ומשקלים על הגב? איזה סיכוי יש לו?
 
למחרת אנחנו מגיעים לפארק הלאומי ומתחילים ללכת בשביל. מישור קליל. אגם פסטורלי. זה קשה זה? פתאום אנחנו פוגשים שלוש בחורות ישראליות שמדדות מולנו. אני שואלת אותן למה הן נראות כל כך עלובות נפש (השתמשתי בכינוי פחות מעליב, אבל התכוונתי לעלובות נפש) והן אומרות שהן התחילו את הטרק וויתרו באמצע מרוב שהוא היה קשה.
בשלב הזה אני כבר מתחילה להיבהל.
אולג מנפנף בידיו בביטול ואומר שיהיה בסדר. עכשיו אני כבר ממש נלחצת. נראה לי שאני הולכת לסבול, אבל איזו ברירה כבר יש לי? הרגלים מזמן לא נשמעות לקול ההגיון, ובאותה נחרצות בה הן לוקחות אותי לדוכני גלידה בלי ממש לשאול לדעתי, הן מובילות אותי עכשיו במעלה ההר.
 
אחרי הקטע המישורי אנחנו מגיעים לעליה תלולה בתוך יער, אבל עברנו דברים יותר גרועים, אז זה לא עושה עלי רושם. מגיעים לתצפית. מצלמים קצת וממשיכים לעלות. שוב יער, אבל הפעם הוא מלא בוץ מהגשמים שירדו כאן ואנחנו דופקים החלקות על ימין ועל שמאל. בשלב מסוים אנחנו מגיעים לשטח חשוף ומכוסה דשא וכבר רואים את צלע ההר שעליה ניאלץ לטפס. הדשא מתגלה כביצה ענקית. אני מנסה לדלג מאבן לאבן אבל לא ממש מצליחה. אני שוחה בנעליים (הלא נגד מים) שלי, ועד שאני מגיעה לאדמה בטוחה (ומשופעת) הן כבר ספוגות מים. אוףףף. נשבר לי מהן. אני הולכת לקנות חדשות (בדיווח חי מבואנוס איירס - הזוכה הגדולה היא טימברלנד, עם האמ-אמא של ה - waterfroof).
 
אנחנו מתחילים לטפס על הצלע החשופה של ההר. נושבת רוח וקרררר. אבל אני הרי מטפסת הרים ותיקה, היתכן כי אותי יראו חוזרת עם זנב בין הרגליים? לא ולא! אני עולה עד הסוף, בין אם זה יהיה בכוחות עצמי או על הגב של מישהו.
אחרי כשעה של טיפוס אנחנו מגיעים לפסגה.
 
הדבר שהולם בנו ראשון הוא הקור המטורף. ברררר!!! מה זה הדבר הזה??? בנוסף גם מעונן, אין טיפת שמש, ויש רוח מקפיאה. כל השכבות שאני עוטה על עצמי לא מספיקות, ואני מתחננת בפני הבנים (הם היו בצבא. לא קר להם) לרדת חזרה. אבל לאאא!!! יש להם זמן לצלם ועוד לבקש ממני(!!!), האומללה, המכחילה מקור, לצלם אותם מכל הזוויות האפשריות.
מה כבר ביקשתי?! קצת חמלה אנושית?
 
אם נודה על האמת, אז הנוף עוצר נשימה. אחד היפים שראיתי ביבשת הזאת, אבל אחרי שאני מצלמת כמה תמונות אני מאבדת תחושה באצבעות ורצה בשעטה למטה, לא לפני שאנחנו מוצאים מחסה (פיקטיבי) מהרוח ועוצרים לאכול צהרים.
כשאני מתחילה לתהות אם בסוף הטרק ייאלצו לכרות לי כמה אצבעות, אני מבינה שאולי כדאי להמשיך למטה. אני דוהרת בשביל ומשאירה את הבנים מאחור. אני צולחת את הביצה, מגיעה ליער, דופקת יופי של החלקות בבוץ ומצליחה לא לשבור שום דבר. מזל שהבנים מדדים הרחק מאחור.
לקראת הסוף אני פוגשת חבורת ישראלים ששואלים אם זה עוד רחוק וכמה זה קשה. אני מרגיעה אותם ואומרת שזה לא כזה קשה, אבל קר רצח למעלה. הבנים שמחים. נראה לי שהם היו בצבא.
 
אני חוזרת להוסטל המחומם. מקלחת רותחת, טרנינג, מרק ירקות שורש וחיוך נצחון לעבר המפי"ת. כן כן. מסתבר שיש בעולם הזה עוד כמה סיבות לחיות.
 
הטרק האחרון שלנו בארגנטינה נקרא לגונה איזמרלדה. משהו בקטנה. הליכה ללגונה שאמורה להיות מדהימה, ואולי גם איזשהו טיפוס אחר כך (הרי חייב להיות איזה טיפוס. אי אפשר בלי טיפוס. אחרת נמות, נכון?!). אנחנו הולכים וצולחים עוד כמה ביצות, ומגיעים ללגונה.
הלגונה נחמדה, לא יותר מזה. נראה לי שאני כבר מחוסנת לגונות. אני מקבלת פרופורציות כשאני רואה זוג ישראלים שקוראים קריאות התפעלות ברגע שהם רואים את האגם הירקרק. הלו. כולה לגונה. תרגיעו. את הטיפוס למעלה אני מתחילה, אבל מוותרת באמצע. אף אחד לא צריך לדעת מזה.
 
הטיסה ועונשה
יומיים לאחר מכן אני טסה לבואנוס איירס. לבד. אולג וברוך יגיעו יום אחריי. אני מתייצבת בשדה התעופה בשעה היעודה. מסתבר שהטיסה תאחר קצת. דייל הקרקע האנטישמי (ככה החלטתי) שואל אם יש לי מיכל גז איתי בתיק. אני אומרת שכן והוא מחרים אותו ללא שום סנטימנטים. עם דמעות בעינים אני מספידה את כמויות האורז עם העדשים שיכולתי לבשל עם המיכל הזה ומביטה בדייל בעיניים מלאות שנאה. אחר כך אני שואלת אותו אם יש אוכל בטיסה. הוא אומר שכן, אז אני מבקשת אוכל צמחוני. סוף סוף אני זוכרת לבקש בזמן כדי להימנע מהחמון שלהם, אבל החלאה אומר לי שאי אפשר, שהייתי צריכה לבקש 48 שעות לפני, ונותן לי את כרטיס העליה למטוס. אני שואלת אם קיבלתי חלון. לא. אני מבקשת חלון. הוא נותן לי ליד החלון, וגם ליד המנוע הימני, שלא אחמיץ אף סל"ד בטיסה.
אנטישמי, אפילו כתוב בכותרת.
 
במכונת השיקוף הכל מצפצף, כולל אני. שוטרת עורכת עלי חיפוש גופני, לא מוצאת כלום, ומתפנה לבדוק את התיק הקטן שלי. אני שוכחת לגמרי שהסכו"ם והאולר השוויצרי שלי נמצאים בתיק ומתבשרת שאאלץ להעלות גם אותו לתא המטען של המטוס. אני נפרדת ממנו, רוויה רגשות שנאה עזים לשדה התעופה הזה, וטוענת שלכאן אני לא אחזור בחיים (אלא כדי לצאת להפלגה לאנטארטיקה מיד לאחר שאתחתן עם הגבר העשיר הראשון שאמצא).
 
שעה וחצי לאחר המועד המתוכנן, המטוס מואיל בטובו להמריא. עם כל השיבושים שקרו עד עכשיו, אני אתפלא אם הוא לא יתרסק.
 
אני מורעבת. לארוחת הערב אני מקבלת רולדה ורדרדה. אני בוחנת אותה בשאט נפש ומסתפקת בלחמניה ומאפינס. שיהיה להם לתרופות לצרעת.
 
בואנוס איירס, התגעגעתי!
אני נוחתת באחת בלילה בבואנוס איירס. אחרי חצי שעה של המתנה גם שתי המוצ`ילות שלי מוצאות את דרכן אלי. מונית. 11 דולר ואני בהוסטל מלא ישראלים מסוממים שהולכים לישון בשש בבוקר. למחרת אני בורחת משם וחוזרת אל חיק ההורים של גיסתי, ששמחים לראות אותי לאחר חמישה חודשים של טיול.
פתאום אני מתקלחת יחפה, ישנה בחדר לבד, אוכלת אוכל ביתי. איזה כיף. כמה שהתגעגעתי לריח הזה של הבית.
לפעמים, בטיול, עולות במוחי מחשבות כפירה, לפיהן נדמה לי שאנשים יוצאים לטיול הגדול רק כדי להעריך יותר את הבית.
 
אבל נו טוב, אם אני כבר כאן...

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!