טרק אחרון בהחלט

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

18/3/08                                                                                                                                

                    טרק אחרון בהחלט                  


טוב, זה לא ממש מדויק מה שכתוב בכותרת.
כי אם נודה על האמת, עד לרגע כתיבת שורות אלה הצלחתי להישבר ולצאת לעוד שלושה טרקים נוספים, אבל אף לא אחד מהם היה בן ארבעה ימים, ואף לא באחד מהם הקאתי את נשמתי עד ששקלתי ברצינות להחזיר אותה לבורא. אז החלטתי להישאר עם הכותרת המקורית (והאופטימית), בתקווה שרייטינג הצפיות יכפר על הסבל שהיה מנת חלקי.
 
עכשיו אנחנו שלושה. אני, אולג, והחבר שלו ברוך, שהגיע לא מזמן מהארץ ועדיין מצוי בהלם יבשת. היעד שלנו הוא Puerto Natales, העיר ממנה יוצאים לטרקים בפארק הלאומי Torres del Paine. אנחנו לוקחים אוטובוס מאל קלפטה וחוצים בפעם האחרונה את הגבול לצ`ילה ואת החיטוט במוצ`ילות שלנו. אני מגייסת את המבט התמים ביותר שלי ומצהירה כי מה פתאום שחס וחלילה הבאתי איתי איזשהו פריט מזון אסור. השוטר בגבול מחייך אלי ומעביר את המוצ`ילה שלי בלי לבדוק, ואני מכניסה לו למדינה את כל מחוללי המחלות שהבאתי איתי מארגנטינה. נראה להם שאני אזרוק לכבודם את שיני השום?
 
כשאנחנו יורדים מהאוטובוס עטות עלינו כמה בעלות הוסטלים. בניגוד מוחלט להגיון, דווקא ההוסטלים האלה מתגלים כטובים והזולים ביותר. אנחנו הולכים לקאסה מריה חוסה ומוצאים הוסטל ברמה, עם חדר פרטי ומקלחת צמודה, שעולה פחות מחדר משותף לשישה בארגנטינה.
אח, צ`ילה צ`ילה. אם מזג האוויר אצלך היה קצת פחות עלוב, קניות בסופר לא היו מסתכמות באלפי פזו, והאנשים היו טורחים לפתוח את הפה כשהם מדברים, היית יכולה להיות מושלמת.
 
למחרת אנחנו הולכים לחואן להרצאה על המסלולים בפארק לאומי Torres del Paine. חואן הוא צ`יליאני שהיה מתנדב בקיבוץ בארץ ולפיכך מדבר עברית שוטפת (כולל כל הקללות והסלנג העדכני). הוא מרצה לנו על המסלולים בפארק הלאומי, המפורסם בעיקר הודות לטורוסים (המגדלים) -שלושה עמודי סלע ענקיים המהווים את גולת הכותרת של הפארק.
המסלול הקלאסי ביותר נקרא ה - W, על שם צורתו (עולים יורדים, עולים יורדים, עולים יורדים). יש גם את ה - W ההפוך, שהוא קל יותר, ויש מסלול היקפי, בן 7 או 8 ימים.
אנחנו מחליטה לצאת ל - W הרגיל (מה אני משוגעת לסחוב קופסאות טונה ל - 8 ימים?!) ומבשלת ארוחת טרום טרק עם קינוח - בננות בקרמל עם ריבת חלב. אח. אני פשוט אוהבת את היבשת הזאת.
 
ביום שלמחרת אנחנו עושים קניות לטרק. אוכל לארבעה ימים. הרבה טונה וקטשופ. פסטה, אורז, פירות יבשים. את המים אפשר לשתות חופשי מהנחלים שבדרך, אז זה לא מדאיג אותנו.
וחבל שכך.
 
היום הראשון
האוטובוס אוסף אותנו ב - 7:30 בבוקר. שעתיים וחצי נסיעה ואנחנו בפארק. יורדים, מתארגנים, ואז אני מגלה שאיבדתי את הפייה של שקית השתיה שקיבלתי מפרנקו (פרנקו! מה קורה גבר???). יופי. עכשיו בכל פעם שאני שוכחת לסגור את הסוגר של קשית הפלסטיק, תכולת השקית נשפכת עלי. וזה עוד לפני שהתחלנו בכלל ללכת.
 
קצת מעונן, אבל קריר ונעים. הולכים והולכים. עולים ועולים. בשלב מסויים מעיפים מבט אחורה. הנוף מדהים. פה אגם כחלחל, שם לגונה ירקרקה, ואז מגיעים לשיא הגובה ומתחילים לרדת.
מגיעים לאתר קמפינג. אוכלים צהרים וממשיכים. עוד שעה וחצי של הליכה ואנחנו מגיעים ל - Las Torres, אתר הקמפינג בו נבלה את הלילה. פותחים אוהל, מורידים את המוצ`ילות מעלינו, ועולים לראות את הטורוסים.
50 דקות של טיפוס ואנחנו למעלה.
 
  
טוב,
יש את הרגעים האלה שבהם פלאי הטבע פשוט עוצרים את הנשימה, אתה עומד נפעם ומציין לעצמך בסיפוק ש"בארץ אין דברים כאלה". אז זה היה אחד מהם. המראה שנגלה לפנינו מדהים. שלושה עמודי סלע עצומים בגודלם משתרעים למולנו. מתחתם שוכנת לגונה יפהפיה (משום מה פלאי הטבע מגיעים תמיד עם איזו לגונה. כמו הבלונדינית שמגיעה יחד עם הגג הנפתח). אבל קר. למה זה תמיד צריך להיות קר?! מה יקרה אם פעם אחת נגיע לפסגה, רוח חמה תנשב לכיווננו ונוכל להשתזף בסבבה לאור קרני השמש? מישהו ימות מזה? אה?! 
אחרי חצי שעה למעלה הבנים עדיין מתלהבים מלצלם עצמם קופצים, ולי נשבר מהקור, אז אני יורדת.
 
הירידה, כמו בהרבה מקרים, קשה יותר מהעליה. מתסכל. כל משך העליה רק מחכים כבר לרדת, וכשזה מגיע מקללים את הרגע. הירידה תלולה, הברכיים כואבות, צריך להחזיק את הגוף ולהשתדל לא להתרסק למטה. לא הייתי מאמינה שאגיד את זה, אבל בכל הקשור לטרקים ברגל (אופניים זה סיפור אחר, לידיעת אלו שהיו שמחים לצטט אותי), לפעמים עדיפה דווקא העליה.
או מישור! תנו לי מישור ואהיה אסירת תודה לנצח.
איכשהו אני צולחת את הירידה ומגיעה לקמפינג. ממלאת מים מנחל קטן שזורם שם. המים מלאים חול ואבנים, אז אני שופכת אותם מסיר לסיר, וכל הג`יפה נשארת בסיר הראשון. יש מים נקיים. יופי.
פחחח...
 
הבנים חוזרים חדורי התלהבות מהתמונות שעשו לעצמם. אני מתעלמת מהם ומכינה רביולי. אנחנו אוכלים והם שוטפים כלים (אמנם לקח לי זמן, אבל בסוף מצאתי את הסיבה לזה שהבאתי אותם). הולכים לישון. לילה ראשון עובר ללא נפגעים בנפש.
אולג מתכוון לקום לפני הזריחה כדי לעלות למעלה שוב ולראות את הטורוסים. אומרים שהם נעשים אדומים באור ראשון. אני גונזת את הרעיון, ולו רק משום שלא בא לי לרדת את זה שוב. כשהוא חוזר בבוקר נלהב כולו עם תמונות מדהימות בצהוב ואדום, אני מקללת את העצלנות שלי ובוהה בו בקנאה. טוב, קצת פוטושופ וגם הטורוסים שלי יהיו אדומים.
 
  
היום השני
אנחנו מלעיטים עצמנו בארוחת בוקר מפוקפקת, ממלאים מים מהנחל המפוקפק עוד יותר, ומתחילים ללכת. היום השני נחשב ליום הקשה ביותר בטרק. 22 ק"מ של הליכה. אני מתהלכת לי עם המוצ`ילה הגדולה שלי, וקבוצת תיירים שעוברת מולי תמהה איך בחורה שברירית ועדינה שכמותי (כן כן! שברירית ועדינה!!!) סוחבת את המפלצת הירוקה הזאת. הם עושים לי כבוד ואני מבסוטית. אולי בכל זאת היה שווה לצאת לטרק.
 
בשלב מסוים מסתיימות העליות והירידות ואנחנו הולכים לאורך סינגל יפהפה וארוך. אח. לו רק היו לי כאן אופניים. קילומטרים של סינגלים נפרשים לפנינו ואני יכולה רק לפנטז. אבל קרמיט שלי בבית ואני כאן, עם טונה וקטשופ על הגב. מזג האוויר מושלם. נתיב ההליכה לא קשה, אז לא נראה שתהיה בעיה לצלוח את כל הקילומטראז` המצפה לנו היום.
הנוף מדהים. לגונות, אגמים ופסגות הרים מושלגות באופק. כל כך יפה פה שאפילו אני שוכחת לרטון.
 
הרטינות שלי מתחילות קצת יותר מאוחר, אחרי שש וחצי שעות הליכה. אני כבר מפורקת לגמרי ומשמיעה תלונות באוזני כל מי שמוכן לשמוע (זה רק גורם להם ללכת מהר יותר). בשלב מסוים אנחנו מגיעים לקמפינג הראשון ולוקחים החלטה אמיצה (ומפגרת) להמשיך עד לקמפינג הבא. עוד שעתיים הליכה. שאלוהים יעזור לי.
השעתיים האלה קשות פיזית ומנטלית וטומנות בחובן כמה עליות מקוללות ביותר. כל אדם שאנחנו פוגשים בדרך אומר שנשאר הרבה יותר ממה שהערכנו, וההסתברות שכולם משקרים לנו היא קלושה ביותר. ייאוש!!!
 
אחרי זמן שנדמה כנצח אנחנו מגיעים לקמפינג. אולג הגיע ראשון והקים כבר את האוהל. יופי. אני מחליפה לבגדים חמים ומתחילה להכין את ארוחת הערב. היום אוכלים אורז עם אפונה.
הריח של הבישול עושה לי קצת בחילה. טוב, באמת תהיתי מתי כבר יימאס לי מהבישולים שלי. ברוך חסר התרבות גם הוא לא ממש מתלהב לאכול את מה שהכנתי, אבל אנחנו מכריחים את עצמנו בשביל העליה של מחר בבוקר. אולג מחזיר את כבודי האבוד ולוקח לעצמו עוד מנה.
 
  
הבחילה לא עוברת. אני נכנסת לאוהל ומתחפרת בשק השינה. הולכת לישון.
אחרי חצי שעה אני מתעוררת, פותחת בהיסטריה את רוכסן האוהל, מוציאה את הראש לקור שבחוץ, ומקיאה את כל תכולת ארוחת הערב. אולג מתעורר ושואל אותי מה קרה. אני מנסה לענות לו, אבל כל מה שהוא שומע זה בעעעע...
ברוך מבשר לנו בחגיגיות מהאוהל שלו שגם הוא הקיא קודם ועכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב. יופי לו באמת.
אחרי חצי שעה אני מחייכת לעצמי בסיפוק כשאני שומעת את ברוך מקיא את נשמתו. כמה דקות לאחר מכן החיוך שלי מתחלף בעווית מיוסרת כשאני מוציאה שוב את הראש מהאוהל, ולא בשביל להודות לאלוהים על שברא אותי.
ככה זה נמשך כל הלילה. ברוך ואני מקיאים לסירוגין. אולג, שנשאר משום מה בריא ושלם, שוקל אם לקרוא למישהו שידחוף לנו אינפוזיה, או לבצע בנו המתת חסד כדי לישון כמו בנאדם. בסוף הוא נשאר באוהל בשביל לשמור שלא אקיא לו בפנים.
 
היום השלישי
לפנות בוקר אני מצליחה להירדם בלי טיפת נוזלים בגוף. ב - 11 בבוקר אנחנו מתעוררים. בחוץ גשום ואנחנו גמורים, אז אנחנו מחליטים להישאר כל היום באוהל בלי לעשות תנועות מיותרות. כבר הרבה זמן לא ישנתי כל כך טוב.
 
כשנחזור מהטרק נשמע על עוד כמה מקרים של מטיילים שהקיאו אחרי שבילו את הלילה בקמפינג Las Torres. מסתבר שאסור לשתות את המים שם, אבל אף אחד לא הזהיר אותנו, אז נאלצנו להעביר את שארית הטרק עם חיידקי קולי צואתיים בתוך הגוף.
 
העיקר שאפילו עגבניה אסור להכניס למדינה הזאת.
 
היום הרביעי
אנחנו קמים בבוקר, מרגישים קצת יותר טוב. עדיין מעונן וגשום, אז אנחנו לא עולים לתצפית שבתכנון המקורי, אלא מתחילים ללכת לכיוון הנקודה הסופית, שם מחכה הסירה שתיקח אותנו חזרה.
אחרי שעתיים הליכה אנחנו מגיעים לקמפינג האחרון. ניתן להשאיר כאן את המוצ`ילות ולעלות לקרחון גריי - שלוש וחצי שעות הליכה לכל כיוון, אבל אין לנו כוח וחשק ואנחנו מחליטים לסיים כאן את הטרק ולקחת את הסירה של 18:30.
 
וזה, למי שתהה, הסיפור המלא על איך השטחנו את ה - W.
 
הסירה מגיעה, לוקחת אותנו למקום בו מחכה לנו האוטובוס. שעתיים וחצי של נסיעה ואנחנו חזרה בהוסטל שלנו. הולכים למסעדה ומשאירים חצי מהמנה על הצלחת. הבטן עדיין לא שוכחת לנו את נפלאות הטרק. עושים מקלחת ראשונה אחרי 4 ימים בג`יפה והולכים לישון.
 
למחרת עולים על האוטובוס ל - Punta Arenas, שם נראה סוף סוף קצת פינגווינים. יופי.
 
זהו, תמו הטרקים בחבל פטגוניה. האמת היא שכבר קצת נמאס לי. חשבתי חופש, מנוחה. גלידות, שוקולדים. בפועל אני מתוזזת יומם ולילה עם משקלים על הגב, טיפוסים בלי סוף ושחיקת ברכיים.
אז אולי הילדים שמטיילים איתי נהנים מהדז`ה וו שיש להם מהצבא, אבל אני עתיקה מספיק בשביל להדחיק את מדי הזית ולא נותנת את ידי להתעללות הזאת יותר. די. רוצה לנוח.
 
טוב נו, אולי באושוואיה אצא לכמה טרקים בני יום אחד, אבל שום דבר ארוך, בלי אוכל ל - 4 ימים. בלי אוהל. בלי שקי שינה. בלי אמבות במים.
 
מעתה אל נא תאמר טרק. אמור טיול. פשוט טיול.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!