טרמפים, ראפטינג, קרחון תלוי, מעיינות חמים...

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

21/2/08                                                                                                                                

טרמפים, ראפטינג, קרחון תלוי, מעיינות חמים ומוכר אחד גזען                

אז החלטנו לעשות את הקרטרה אוסטרל בטרמפים.

הקרטרה אוסטרל הוא כביש שאינו סלול ברובו, בן כ - 1100 ק"מ, העובר לאורך חלקה הדרומי של צ`ילה ומסומן כמסלול חובה בקרב הישראלים. היות ותדירות האוטובוסים לאורכו אינה גבוהה במיוחד, נוהגים לנסוע לאורכו ברכב שכור או בטרמפים. אנחנו הולכים על האופציה השניה. אני רוצה לראות מי לא יעצור לנו.
 
כדי להתחיל את המסלול חצינו את הגבול לצ`ילה (בפעם המליון), לעיירה שכוחת-אל בשם Futalefu. אין לי כמעט כסף צ`יליאני ואני מדדה לבנק היחידי בעיירה כדי למשוך כסף. יש לי ויזה וכרטיס אמריקן אקספרס לגיבוי. אין מצב שאני יוצאת מכאן בלי כסף.
פחחח.
מסתבר שאחד הסממנים היחידים לציויליזציה בעיירה הנידחת הזאת מוכן לקבל רק מאסטרקרד ומקיא את הכרטיסים שלי בשאט נפש. בימים הבאים אאלץ לחיות על חשבון אולג, שמצויד במזומנים צ`יליאנים. ככה זה. תמיד הגבר משלם בסוף.
 
ההוא שמשלם מנסה לשכנע אותי לעשות ראפטינג בנהר Futalefu. מסתבר שהנהר הנ"ל הוא אחד משלושת הנהרות המפורסמים בעולם לצורת ההתאבדות הנ"ל, ומדריכים מכל העולם מגיעים לכאן. אני מדמיינת את גופתי לכודה מתחת לאיזה סלע ומנסה לסרב, אבל כנראה שהחום טיגן לי את המוח מספיק בשביל שאסכים ואני הולכת על זה. אנחנו משלמים הון עתק (80 דולר) ונוסעים לנהר. המדריך (שבדי. חתיך. יופי) מסביר לאיזה אלוהים צריך להתפלל במידה ונופלים מהסירה ונקלעים למערבולת. אני חושבת על כל העניין עוד פעם ומחליטה שאין מצב. ליתר בטחון אני לובשת על עצמי את חליפת ההצלה. מחזיקה חזק במשוט ועולה לסירה.
חלשת אופי.
נראה שהמדריך יודע יופי מה הוא עושה, והוא מסביר לנו על כל רפיד שאנחנו עומדים לעבור (רפיד הוא למעשה מפל קטן שעלול להפוך את הסירה על פיה ולגרור אותי למצולות). אנחנו חותרים לפי ההוראות ועוברים רפידים בדרגה 3 ו- 4 (דרגה 5 היא המסוכנת ביותר). הסירה טסה על המים, המים משפריצים על הפנים ואני מתחילה להנות מהעניין. כיףףףף!!!

 
                                   ברפטינג, עדין רגוע                                                      רגע ההתפכות. אני אומרת שלום לדגים

ואז מגיעים לרפיד מאיים בשם Muntaca. דרגה 4. מתקרבים אליו. לוקחים קו לא מוצלח, ואז מגיע נחשול שהופך את הסירה על פיה וזורק את כולנו למים.
ידעתי. זהו. פה זה נגמר. אני בתוך המים. לא יודעת איפה זה הלמעלה ואיפה הלמטה. לשמחתי חגורת ההצלה יודעת יופי לאן לקחת אותי ואני מוציאה את הראש לנשום אוויר. אולג מושך את המשוט שלי ומקרב אותי לסירה. המדריך מעלה אותי למעלה, שולח אותנו לסירת ההצלה, הופך את הסירה בחזרה ומעלה אותנו אליה. חתיך או לא?
 
לאחר שלוש שעות של הנאה צרופה וחיוך שלא מוכן לרדת מהפנים, אנחנו מגיעים לחוף והמדריך מבשר לנו שהאמיצים מבינינו יכולים להמשיך לעוד 40 דקות של שכרון חושים ורפידים בדרגות 5 ו- 5+. אנחנו עדיין בהלם שנותרנו בחיים ומאד רוצים להישאר במצב הזה, במיוחד לאור העובדה שהתענוג הנוסף עולה לנו עוד 20 דולר לאדם. בסוף אני משכנעת את אולג להצטרף אלי, כשהוא סוחט ממני הבטחה לשאת באחריות אם קורה לו משהו. מכיוון שהסיכויים שלי להישאר בחיים לא ממש גבוהים, אין לי ממש בעיה להבטיח כרגע דברים כגון אלה.
 
עוד שני אמיצים מצטרפים אלינו ואנחנו מתחילים לחתור. הרפידים נראים מאיימים והמדריך מבשר לנו שלאור ריבוי הסלעים, ממש לא כדאי לנו להתהפך. אנחנו עוברים רפיד אחד באלגנטיות, עוברים גם את השני. עוד כמה מפלונים קטנים ואנחנו ונוחתים מאושרים בארץ המובטחת עם פחות 100 דולר בחשבון. ארוחת צהרים וחזרה ל - Futalefu. החיוך לא ירד מהפרצוף כמה ימים טובים אחר כך.
 
  
                                   אולג תופס טרמפים                                                                        ויניב עוזר לו
למחרת אנחנו מתחילים לתפוס טרמפים כדי להתחיל את הקרטרה אוסטרל. אולג ואני מתמקמים בעמדת מפתח מחוץ לעיירה, ואני עומדת ומנסה לעצור מכוניות עם בטחון מלא בקסם האישי המתפרץ שלי.
המתפרץ משאיר אותנו שעתיים בשמש עד שנהג טוב לב עוצר לנו ומוריד אותנו באמצע שום מקום.
חם רצח. אנחנו רעבים. אוכלים כמה סנדביצ`ים ובוהים בכלב שיוצא מחצר סמוכה. אחרי הכלב יוצאים תרנגול ותרנגולת ומנקרים בחדווה מסביבנו. אחריהם יוצאת חזירה מגודלת ומלאת בוץ (בהחלט יש סיבה טובה למה אני לא אוכלת את החיה הזאת) ואחריה יוצאים שישה חזירונים קטנים ומצווחים. שמישהו יקח אותנו מכאן!
אחרי 4 שעות המתנה בחום מטורף, וקהות חושים (שלי. אולג מבסוט מהחיים) עוצר לנו איסוזו דימקס (טוב שיש בנים שזוכרים פרטים שוליים שכאלה). אנחנו לא מאמינים למזלנו הטוב, מעמיסים את המוצ`ילות מאחור לפני שיתחרטו, ונכנסים פנימה.
מזגן?!?!?!
רבאק!!!
אנחנו תקועים באיזה חור בצ`ילה. בחום שאפילו אלוהים לא מוכן לקחת עליו אחריות, ויושבים לנו ברכב עם מזגן. מזגן אמיתי. החלונות סגורים. טיפת אבק לא נכנסת פנימה ואנחנו בוהים אחד בשני כלא מאמינים, לפחות עד שאחד מהחבר`ה במושב הקדמי מתחיל לעשן, אבל די להתלונן. יש טרמפ מדוגם. לנשום זה מותרות.

הם מורידים אותנו ב - Villa Santa Lucia, חור באמצע שומקום, ואנחנו תוהים אם יתמזל מזלנו למצוא טרמפ ליישוב קצת יותר נורמלי או שניאלץ לבלות את הלילה כאן. אני שוב נכנסת למשטר הרמת-אגודל-מבט מתחנן-חיוך-עצוב. אחרי כשעה המשטר פועל את פעולתו ועוצרים לנו פרופסור למכניקה ובתו הווטרינרית. אנחנו עולים ואני כמעט שואלת את הווטרינרית מה אפשר לעשות נגד הפרעושים שנוהגים להתנחל לי על הגוף, אבל סותמת את הפה ברגע האחרון. הם מורידים אותנו ב - La Junta ואנחנו מוצאים יופי של Hospedaje. הוספדחה הוא בית של משפחה שמוכנה שניכנס לה לחיים תמורת כמה מעות. אנחנו מקבלים חדר עם מקלחת ושירותים צמודים. איזה פינוק. אני מכינה את התפריט הקבוע של אורז עם עדשים ואנחנו הולכים לישון מאושרים. יום ראשון של טרמפים. הלך יופי. מחר קמים מוקדם לתפוס מכוניות.

בסביבות 12 בצהרים אנחנו נעמדים על הכביש ונותנים לשמש לצרוב את נשמותינו עד שמגיע הטרמפ הנכסף. משגיחים על הנהג שלא יירדם ויורדים ב - Puyuhuapi, התחנה הבאה, שטומנת בחובה מעיינות חמים וקרחון תלוי. על הכביש אנחנו פוגשים את יניב, שעומד להמשיך ליישוב הבא עם טרמפ אחר, ומורידים אותו מהרכב ללא גינונים מיותרים ("נראה לך שלא תעשה את הקרחון התלוי?!"), המתקמנו בקמפינג ונסענו כולנו (עוד טרמפ. אני מתחילה להנות מהעניין) למעיינות החמים.
שילמנו 20 דולר לאדם, קפצנו לאוקיאנוס (השקט. עמד שם ממש ליד ולא אמר מילה) ומיד אחר כך רצתי לבריכה הכי חמה (הבנים העדיפו להתבשל בטמפרטורה נמוכה יותר). חם. רותח. כיףףף! אני מפה לא יוצאת.
באמת לא יצאתי. לפחות לא עד שבעשר בערב התחילו להציק לנו עשרות יתושים. ברחנו משם ויצאנו לחושך לדרך העפר החשוכה אימים כדי להתחיל הליכה של 6 ק"מ בחזרה לעיר.
אורות. טנדר מתקרב. הרמת אגודל. מבט מתחנן, ואנחנו יושבים מאחור, בחוץ. מעלינו שמים זרועים כוכבים. הרוח מכה בפנים ואנחנו לא מסוגלים למחוק את החיוך מהפרצוף. מגיעים לקמפינג מאובקים לחלוטין, רק כדי להיווכח שכבר אין מים חמים במקלחת והולכים לישון ג`יפה.
טוב, יום אחד בלי להתקלח. לא נורא.

למחרת יצאנו לתפוס טרמפ לקרחון התלוי בפארק לאומי Queulat, עשרים ק"מ מ - Puyuhuapi. התמקמנו על הכביש ב- 10 בבוקר, רק כדי להתבשר שהדרך נסגרת בכל יום מ - 10:00 עד 14:00. בייאושנו נעמדנו בכל זאת עם אגודלים מורמים, מתוך תקווה קלושה שהיום הם ישכחו לסגור.
את ארבע השעות הבאות העברנו ברביצה, קריאת ספרים ושינה עמוקה על המוצ`ילות. ב - 14:30 עצר לנו טרמפ והוריד אותנו בפארק, שם התחלנו לכתת את רגלינו לשלוש תצפיות, שהשלישית מביניהן היתה טרק של שעה וחצי שלא התכוננתי אליו נפשית. עולים ועולים ועולים. בסוף - לגונה, הרים וקרחון אחד מדהים, שמדי פעם נשבר בקול נפץ עז. בארץ כבר היינו יורדים למקלטים.
יצאנו משם ב - 20:00 בערב, בתקווה לתפוס טרמפ היישר ל - Coyhaique, ציויליזציה הנמצאת במרחק של כ - 200 ק"מ דרומית אלינו ונחשבת לבירת הקרטרה אוסטרל (במלים פשוטות - יש בה כספומט שיקבל אפילו את הויזה שלי). לאחר שעה וחצי של בהייה במכוניות אדישות לסבלנו ולשכבות הפליז בהן התעטפתי (הבנים, כרגיל, מצאו להם מסתור מהרוח וישבו להם בסבבה), הפנמנו את העובדה שכנראה ניאלץ לבלות כאן את הלילה על שפת הכביש (או במלים פשוטות - עוד יום בלי מקלחת).
 
אולג ויניב התגלו כיעילים ביותר בכל הקשור להקמת אוהלים וקישוש עצים, ותוך זמן לא רב הוצבו לצד הכביש שני אוהלים, ביניהם מדורה, ובין כל אלה מלא מלא יתושים.
העמדנו שתי גזיות, שני סירים, באחד אורז לבן. בשני עדשים. מים, תבלינים וקצת זמן לחכות, ואז - הגירסה הסופית והמוצלחת של נסיונות בישולי הקטניות שלי. הסירים התרוקנו (אוכלים הכל שני אלה), בעוד אנחנו מנסים להיזכר בצ`יזבטים ומעלים חרס בידינו. היה ערב מדהים. אוהלים, מדורה וארוחת שישי. איזה כיף שאף אחד לא עצר לנו.

 
                                   הטרמפ המדוגם שלנו                                                                        הנוף מהקרטרה 

הקצנו מוקדם בבוקר. תה, עוגיות, ואני חזרה על הכביש, בעוד שני חסרי התועלת מנמנמים על המוצ`ילות שלהם. כבר שעה ואף אחד לא עוצר. אני קרובה לייאוש. יש אוטובוס שאמור לעבור כאן אחרי השעה 14:00. צריך לחכות המון, אבל ניקח אותו אם לא תהיה ברירה (ואפילו נשלם, רחמנא ליצלן).
אני רואה אוטובוס מתקדם לעברי, מסמנת לו לעצור (ככה זה כאן. מרימים יד והאוטובוס עוצר) ושואלת אם הוא מגיע ל - Coyhoique. כמה זוגות עיניים בוהות בי בפליאה, ומישהו שואל אותי "De donde son?" (מאיפה אתם?). אני עונה "מישראל" ומופתעת לשמוע קריאות בעברית "ישראל?! בואו בואו תעלו!!!"
אנחנו יוצאים מההלם, מעירים את יניב ועולים על האוטובוס. מסתבר שנפלנו על טיול של 3 זוגות ישראלים שיצאו באמצע החיים לטיול של חודש בדרום אמריקה. יש להם אוטובוס ומדריך דובר עברית והם מאד שמחים לראות אותנו.
לא יודעת למה, אבל נראה לי שאנחנו שמחים יותר.
אנחנו עוצרים לצילומים בדרך ולהפסקת קפה (אמיתי! מהארץ!!!). הם לוקחים אותנו היישר ל - Coyhoique ואנחנו נפרדים מהם בדמעות ומתמקמים בהוסטל חמוד.
בשלושת הימים הבאים אנחנו מנצלים את הזמן לאינטרנט, שופינג וניסויי מתכונים (שלי) על שפני הנסיונות (אולג ויניב). קציצות ברוטב עגבניות (עדי, שיחקת אותה עם המתכון) על מצע פירה (שהבנים הכינו. דווקא הצליח להם), וירקות מוקפצים בסויה. קצת מוזר לאכול משהו שהוא לא אורז עם עדשים, אבל אנחנו מתרגלים לעניין די מהר.
 
באחד מסיבובי הקניות אני עוברת ליד חנות למוצרי חשמל ומחליטה לחפש בה פנס. אני נכנסת אליה בדיוק כשיוצאים ממנה שני בחורים ישראלים. המוכר מסתכל עלי בחשדנות ושואל אם גם אני ישראלית. אני עונה שכן, ובאותו הרגע הוא זורק אותי החוצה ללא גינונים מיותרים.
אני יוצאת המומה ושואלת את שני הבנים מה הם עשו שגרם לו להגיב כך. הם מספרים לי שלפני כמה דקות הם קנו אצלו פנס, וכשיצאו מהחלון ובדקו אותו הוא לא עבד. הם חזרו לחנות, אבל מסתבר שמרפי עובד גם בצ`ילה והפנס נדלק יופי. המוכר התעצבן על כך שהם העזו לפקפק באמינותו, גירש אותם מהחנות, ובעקבותיהם גם אותי.
נעלבתי. ממש. העובדה שחורצים עליך דעה רק בגלל המוצא שלך היא גזענית ופוגעת באופן שקשה לתאר. בעלת ההוסטל הציעה לי להתלונן אבל לא היה לי זמן או חשק. כשהוא יגיע לישראל כבר נראה לו מה זה.
 
יניב ממשיך הלאה, ואנחנו ממשיכים יום אחד אחריו. יוצאים לכביש ומנסים לתפוס טרמפים ל - Villa Cerro Castillo. כשאני מתעייפת אולג מחליף אותי ועוצר יופי של טרמפ. הטרמפ הבא (שוב אולג. אני מתחילה להרגיש מיותרת) הוא בתוך חלק האחורי של משאית, איפה שבדרך כלל שמים את הסוסים. איזה כיף. אנחנו נוסעים בעמידה. הרוח מכה בפנים והנוף פשוט מדהים. בסוף מגיעים לכפר קטן ורגוע, שהאטרקציה היחידה בו היא הפסגה שנשקפת ממנו, Cerro Castillo (פסגת הטירה) ושאליה אפשר לצאת לטרק של 4 ימים או לטיול סוסים בן כמה שעות.
טוב, אחרי שהסוס ההוא מסלטה זרק אותי מהגב שלו אני הולכת על הטרק. 4 ימים. הכי ארוך שעשינו עד כה בדרום אמריקה.
 
אבל עליו יסופר כבר בפוסט הבא.
 
 

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!