טרמפים, אוהלים וחרקים אינספור

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

5/2/08                                                                                                                                


              טרמפים, אוהלים וחרקים אינספור               


ברגע שחזרתי לארגנטינה השמש התחילה שוב לזרוח.

לאחר 11 שעות נסיעה מהאי צ`ילואה הגעתי בחזרה לברילוצ`ה. הייתי אמורה להמשיך לאל-בולסון ולפגוש שם את אולג, אבל הייתי הרוגה מעייפות והחלטתי להעביר את הלילה בעיר (טוב על מי אני עובדת? פשוט רציתי שוקולד).
העיר היתה מפוצצת באנשים. שיא העונה. התחלתי לחפש הוסטל. לא ייאמן. אין מקום. אחרי שבעה הוסטלים תהיתי אם להישבר ולנסוע בכל זאת לאל- בולסון, אבל אז הלשינו כמה ישראלים שנשארו עוד כמה מיטות באיזה הוסטל. עטתי עליו וקיבלתי מיטה בחדר עם עוד שני בנים. ישראלים, כאילו דה?
השארתי שם את הדברים וטסתי לחנות השוקולדים הקרובה. שתיתי שוקולטה מעולה ואכלתי עוגת גבינה מדהימה. תלאות הנסיעה וחיפוש ההוסטל נשכחו במיידי.
שלום ארגנטינה. התגעגעתי.
בערב יצאתי עם שני השותפים לחדר לחגוג לאחד מהם יומולדת שמתחיל ונגמר בספרה שתיים. בניגוד להרגלי הצלחתי לא להשתכר הפעם וחזרנו להוסטל בשעת לילה הזויה. מסתבר שהתגעגעתי אפילו לישראליאדה.

למחרת לקחתי את האוטובוס לאל בולסון. דרך מדהימה. אגמים, פסגות מושלגות. שעתיים נסיעה ואני שם. פוגשת את אולג (אותו אחד מפוקון וברילוצ`ה) ואנחנו ממשיכים לטייל יחד.
 
אל בולסון שוכנת בעמק מוריק ויפהפה. העיר משכה אליה היפים רבים בשנות ה - 60, והם נמצאים בה עד היום. בעיר מתקיים שוק אמנים שלוש פעמים בשבוע . אנחנו מסתובבים בין הדוכנים. אני מודדת שרשראות, משחקת בבובות, ובסוף קונה שוקולד.
למחרת אנחנו מחליטים לעלות ליער הפסלים ולתצפית על האזור.
כדי להגיע לשם אנחנו צריכים לעלות ברגל מרחק של כ - 13 ק"מ בדרך עפר, מלווים במכוניות שימלאו אותנו באבק דרכים. אבל יש עוד אופציה - 
לקחת טרמפ עד למעלה. קטן עלינו.
אנחנו מתמקמים בעמדה נוחה. אני מורה לאולג לשבת, מחכה לרכב הראשון שיגיע ומניפה אגודל. חחח. נראה אותו לא עוצר.
לא עצר.
צירוף מקרים אומלל. אולי הוא בדיוק הסתכל לכיוון אחר. אני מתמקמת טוב יותר ומאותתת לרכב הבא, שחולף על פניי בלי להקדיש לי תשומת לב מיוחדת.
מניאק.
ככה אנחנו ממשיכים לעמוד ולנסות את מזלנו. זאת אומרת, אולג יושב לו בסבבה בצל ומשחק עם כלי הנגינה שקנה בשוק, ואני עומדת בשמש, פגועה עד עמקי נשמתי מהנהגים המקומיים, ומנסה להפעיל את קסמיי המפוקפקים ללא הצלחה יתירה.

לאחר שעה, כשאנחנו קרובים לייאוש, מגיע פתאום רכב. חולף על פנינו, ואז מאט, ועוצר. ממש עוצר!
אנחנו שועטים אליו ופוגשים משפחה ארגנטינאית חביבה. אני מתאמנת על הספרדית שלי, ואנחנו עולים איתם עד לחניון העליון ומאושרים לראות איזו עליה נחסכה מאיתנו.
ככה התחיל הרומן שלנו עם הטרמפים, אבל על זה עוד ידובר בהמשך.
 
 
                                        יער הפסלים                                                                       Pitriquitron

אנחנו יורדים מהרכב ועולים לתצפית בשם Pitriquitron (הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שככל שמדרימים, שמות המקומות הופכים מסובכים יותר). לאחר עליה של חצי שעה ממתינה לנו תצפית מדהימה על האזור. איזה יופי.
אנחנו אוכלים (לחם עם ריבת חלב. מה השאלה?) ויורדים חזרה לראות את יער הפסלים. יער הפסלים (או היער המגולף - Bosque Tallado) הוא יער שנשרף לפני מספר שנים, ואמנים מקומיים באו וגילפו פסלים משאריות העצים. אנחנו מצלמים כמה עצים ותופסים טרמפ מדוגם חזרה לאל בולסון. בכל הקשור להרמת אגודל אנחנו משתפרים ללא ספק.
 
אולג ואני קונים אוהל ואז יוצאים לטרק של יומיים, כדי לבדוק אם הוא עובד. הטרק נקרא "הקניון הכחול" (כנראה הודות לנהר הכחול להדהים הזורם לאורכו) ומגיע עד לרפוחיו El Retamal. חמש שעות הליכה שמתחילות בירידה ארוכה בדרך רצופת אבנים, שעוד נקלל למחרת. לאחריה עליה מתונה. נופים, צילומים ומילוי מים מהנהר. לאחר עליה אחרונה תלולה אנחנו מגיעים לרפוחיו (בקתה קטנה ומכניסת אורחים) מקימים את האוהל ונכנסים לבקתה לבשל ארוחת ערב.
בזמן האחרון הפסקנו כמעט לגמרי עם המסעדות ואנחנו מבשלים לעצמנו (זאת אומרת, אני מבשלת, אולג שוטף כלים). יותר בריא, יותר זול, יותר כיף, ואף אחד עוד לא מת מהבישולים שלי. להיט.
אני מכינה מתכון נסיוני של אורז עם עדשים. להפתעתי יוצא ממש טעים ואנחנו מחסלים את הכל. הרפוחיו מחומם בעצי הסקה ואנחנו מכינים לעצמנו תה, יושבים לנו ותוהים כמה קשים יכולים החיים להיות.
אחר כך יוצאים לטייל בחוץ. הלילה זרוע כוכבים. אין להם  פה את כוכב הצפון או את העגלה הגדולה. גם הירח זורח הפוך. קטעים פה בחצי הזה של הכדור.
לילה באוהל בשקי שינה (האוהל עובד יופי, למי שתהה). יקיצה טבעית. ארוחת בוקר. התחרדנות בשמש, ואנחנו מחליטים לרדת חזרה למטה (רק כי צריך עוד להספיק לאוטובוס האחרון). ארבע שעות הליכה מהירה בירידה, במהלכן אני מפנטזת על איזה-כיף-זה-היה-לו-היו-לי-כאן-אופני-שיכוך-מלא-ואיך-הייתי-לוקחת-את-הסיבובים, אבל מתפכחת בעליה המזוויעה רצופת האבנים, כשאני תוהה מי מחבריי לובשי הטייץ היה נשבר בה ובאיזה שלב.
אחר כך גלידה, אוטובוס, חזרה לאל בולסון, וממשיכים הלאה, לפארק לאומי Los Alerces.
 
   
                                   אני בפוזה אופיינית                                                                    טרק הקניון הכחול

הפארק נקרא כך על שם עצי הענק, ה - Alerces, המצויים בו. באוטובוס בדרך לפארק אנחנו פוגשים את יניב, איתו אנו חולקים הסטוריה של טרקים משותפים בברילוצ`ה, ואת עיינה, שהצטרפה ליניב. אנחנו יורדים ב - Villa Futalafquen (עוד שם מסובך. כן. הדרמנו) ונכנסים לקמפינג השוכן על שפת אגם Futalafquen. מקימים אוהלים ומבשלים ארוחת ערב על גזיה (שוב אורז עם עדשים. הייתי חייבת לנסות את זה על קבוצת ביקורת גדולה יותר).

השירותים והמקלחות נמצאים במרחק טרק קטן מהאוהלים, ואנחנו מנסים לצמצם למינימים את מספר ההליכות לשם. נתון זה, בתוספת לעובדה שיש מים חמים רק עד עשר בלילה, גורמת אפילו ליתושים להירתע מגופותינו.
אבל לא ממני. אלי הם יבואו תמיד.
אני מתעוררת בבוקר עם עין נפוחה, הודות לעקיצה מכוונת היטב למקום היחיד בו לא מרחתי סנו-די, ועם עקיצות פרעושים על הגוף. כרגיל. לא נעים להגיד, התרגלתי.
 
למחרת אנחנו יוצאים לטיול ל - Cinco Saltos. טיול שמתגלה כטרק קטן ועליה קשה למשהו שאמור להיות מפל. מהמפל אנחנו קצת מתאכזבים, אבל יש יופי של תצפית לאגם ואנחנו בודקים את אופציות הצילום המושהה במצלמות ומצלמים את עצמנו עד שאפילו לנו זה נמאס.
 
   
                             גשר המוגבל לאדם אחד                                                               רפוחיו El Ramatal
ביום שלאחר מכן אנחנו יוצאים לטרק לתצפית על Cerro Dedal. אנחנו נרשמים במרכז המידע לתיירים ומתבשרים שהטרק אמור להימשך 7 שעות, ושעלינו להודיע להם ברגע שנחזור.
7 שעות? פחח. 5 שעות גג ואנחנו למטה.
אז זהו, שלא.
הטרק הזה, באחריות, היה הטרק הקשה ביותר שעשיתי עד היום. הוא ארך לנו תשע שעות (!!!) כולל עצירות בלי סוף לצילומים ולאוכל. וכלל עליה מטורפת שלא נגמרה וזבובים אינספור. כן כן. אותם זבובי ענק שמקיפים אותך, מזמזמים, מעצבנים, מתיישבים ועוקצים. רבאק! מסתבר שכל הטרקים שלנו נפלו בדיוק על אותו חודש אחד בשנה שבו הנבלות האלה פעילות. מחר הם צריכים למות, אז היום הם עורכים עלינו מסיבת סוף קורס. לנו נמאס להיות פסיבים ואנחנו מתחילים להרוג אותם. אולג מוביל. הם כבר לא מתקרבים אליו. אני, לעומתו, לא מאכזבת כחביבת החרקים, והם אופפים אותי מכל צד עד שגם לי נמאס ואני מתחילה לחבוט בהם ולהפיל חללים בצעקות צמאות דם. דווקא נחמד.

   
                  על שפת האגם בפארק הלאומי לוס אלרסס                                               הטרק ל- Cerro Dedal


וכל זה תוך כדי עליה שאין לה סוף. בכל פעם שחושבים שרואים את הפסגה, פתאום מגיעה עוד אחת, רחוקה בטירוף. אז אנחנו עוצרים, ועושים פוזות למצלמה, וקופצים לשמים, ועושים הפסקת אוכל (מישהו הזכיר ריבת חלב?) וממשיכים לטפס, ואז, באמת באמת, מגיעים פתאום לסוף. לתצפית פנורמית על Cerro Dedal, על אגם Futalafquen ועל עוד כמה לגונות. פסגות. שלג. כל כך יפה שבא למות.
 
   
                           מה, עד לשם צריך עוד להגיע?!                                                   אפשר פשוט לקפוץ למטה?

אחרי צילומים אינספור מגיעה ההכרה שאם לא נזדרז, עוד ייגמרו לנו המים החמים בקמפינג, ואנחנו מתחילים בירידה תלולה על צלע ההר ואחר כך בתוך יער יפהפה מלא עצי במבוק (איפה האופניים שהבטיחו לי???). מגיעים מותשים למטה, שם מחכה לנו פקח לוודא שהגענו בשלום (שיחק אותה). מגיעים לקמפינג. יש לנו עוד חצי שעה למים החמים, אבל אז אנחנו נתקלים בקבוצה של 4 בנות ו - 3 בנים בדרכם למקלחת. שיט. השביעיה מקפידה לגמור את המים עד סופם, ועלינו נגזר להתקלח במים קפואים כשאני צורחת כמו שצריך. אחר כך מחליטים כולם פה אחד שנמאס כבר מהבישולים שלי ואנחנו הולכים למסעדה בקמפינג סמוך. די להתכלבות!

למחרת יניב ועיינה ממשיכים לאסקל. אולג ואני נשארים עוד קצת לבדוק כמה עוד יכול עור ישראלי להשתזף תחת שמש ארגנטינאית, ובערב לוקחים אוטובוס לאסקל. אחרי שלושה לילות באוהל ובשקי שינה, סוף סוף מגיעים לציויליזציה ולמיטה אמיתית. אנחנו נשארים באסקל שלושה ימים ומנצלים את הזמן לנוח, לעשות קניות, ולהעלות פוסטים באיחור לבלוג (ע"ע פוסט קודם).
 
התחנה הבאה תהיה כבר בצ`ילה, שם נתחיל את כביש הקרטרה אוסטרל.
 
כדאי מאד לצ`יליאנים שהפעם תזרח אצלם השמש.
 

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!