ערים צ`יליאניות גשומות ותאי שירותים מעופשים

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

27/1/08                                                                                                                                


    ערים צ`יליאניות גשומות ותאי שירותים מעופשים               
                            

מכיוון שאני נמנית על קבוצת האנשים הקונים כרטיס נסיעה לפני שהם טורחים להסתכל במפה, הסתבר לי, באיחור מה, שכשחתכתי מפוקון לברילוצ`ה, פספסתי את פוארטו ואראס ואת האי צ`ילואה שבצ`ילה.
אז מה עושים? חוזרים לצ`ילה! מה, אני פראיירית?
 
7 שעות נסיעה כולל מעבר גבול ארגנטינאי ועוד אחד צ`יליאני, בו בדקו כרגיל שלא העברנו חומרים מסוכנים שצומחים על עצים (הפעם לפחות לא פתחו לי את התיק אלא השתכללו והעבירו אותו במכונת שיקוף) ואני בפוארטו ואראס (אחרי שנהג האוטובוס נפרד ממני בנשיקה על הלחי. כן כן. ככה זה באמריקה הלטינית...). התמקמתי בהוסטל חמוד בחדר אחד עם הולנדי, שעושה את הטיול שלו על אופניים (מטורף!!!), ברזילאית ושתי צרפתיות (כן. אני יודעת שיש כמה אנשים שהיו נותנים הרבה בשביל להתחלף איתי, אבל לא כל הברזילאיות נראות כמו רקדניות קרנבל, אז אל תצטערו מדי).

                          
                                                                     מפלי Petrohúe

קבלת הפנים שציפתה לי בפוארטו ואראס היתה מעוננת וקרה, אז נשארתי לי בהוסטל ולמדתי ספרדית. ביום שלמחרת החלטתי לדמיין קצת שמש מבעד לעננים, ולפני שהיא תתחרט ארזתי לי סנדביץ` ופירות ולקחתי אוטובוס ל - Petrohúe, לראות את הר הגעש Osorno ואת מפלי Petrohúe, ולצאת לשיט באגם כל הקדושים, שאמור להיות מרהיב בימי שמש (שלעולם אינם מובטחים, אם לצטט את הלונלי פלנט).

                         
                                                                 מפלי Petrohúe

הגעתי לאגם. העננים רק התרבו. השמש התחבאה ואני קיללתי את מזג האוויר, את הלונלי פלנט ואת כל הצ`יליאנים באשר הם, והחלטתי ללכת ברגל עד המפלים (6 ק"מ) ולצאת לשיט אח"כ, בתקווה שיתמזל מזלי והעננים יתפזרו.
באיחור מה הסתבר לי שהדרך אותה אני אמורה ללכת היא אותה דרך ממנה הגעתי עם האוטובוס. יכולתי פשוט לחסוך את ההליכה ולרדת תחנה אחת קודם, אבל עד שהספרדית שלי תשתפר מספיק כדי להבין את כל מה שהצ`יליאנים אומרים (והספרדית שלהם פשוט נוראית. שיילכו למכון לידידות אמריקה ללמוד איך מדברים) אני נידונה לסבול. שמתי MP3 באוזניים והתחלתי ללכת.
דרך עפר. מכוניות עוברות ומעיפות עלי אבק. זבובונים קטנים חגים מסביבי ומתחננים שאשאף אותם לדרכי הנשימה, ואם כל זה לא הספיק, הרי שבשלב מסוים גם התחיל לרדת עלי גשם.
מדהים איך שמזג האוויר משפיע על מצב הרוח. אני לבד. הולכת הליכה שיכולתי בקלות לחסוך. קר, גשום, זבובונים. מי אמר שכיף בטיול הזה?
 
                           
                                                                     הר הגעש אוסורנו

אחרי הליכה מעצבנת של שעה ומשהו (היו מתים שישה קילומטר) הגעתי למפלים. שילמתי 1200 פזו (2 וחצי דולר. בחיים אני לא אתרגל לכסף הצ`יליאני) ועליתי לתצפית.
דווקא יפה. ממש יפה. מצב הרוח העכור שלי השתפר ואני דילגתי לי בין מפלים ומשפחות עם ילדים מעצבנים. אלמלא הספרדית, הייתי יכולה להיות בטוחה שנקלעתי לאיזה פארק לאומי בארץ ביום שבת בצהרים.

אחרי המפלים חזרתי לאגם כל הקדושים (הפעם לקחתי אוטובוס. גאון) כדי לצאת לשיט. השמים לא הראו סימני שבירה, והר הגעש אוסורנו הסתתר מאחורי שכבת עננים כבדה. שוב משפחות. שוב ילדים מעצבנים, ואני בחזרה באוטובוס שיקח אותי לפוארטו ואראס, לא לפני שהתחוור לי שכבר יומיים, מאז שהגעתי לצ`ילה, אני חיה על פי שעון ארגנטינה (שעה קדימה).
פשוט מדהים איך הצלחתי לשרוד בעולם הזה 34 שנה.
 
למחרת נסעתי לעיר קסטרו שבאי צ`ילואה.
הדרך היתה יפהפיה. האי מזכיר את טוסקנה. מרחבים ירוקים, גבעות ופרות רועות באחו (החיים שלהן כאן מאד יפים לפני שהן מגיעות לצלחת).
מכיוון שמזג האוויר עדיין מתנקם בי על כך שהעזתי לנטוש את החורף הישראלי לטובת ה"קיץ" בחצי הכדור הדרומי, עדיין קודר וגשום, אבל לפעמים מבליחות כמה קרני אור מבעד לעננים ואפשר לראות קשת מדהימה ולספור בה את הצבעים (אני רואה שלושה, בסדר?!).
                       
                                                                       Achao

החדר שאני ישנה בו נראה כמו צינוק. אני מרשה לעצמי להניח שהקללות הניתכות על ראשי בכל פעם שאחד מ"חבריי" בארץ קם בבוקר לעבודה, תרמו לא מעט לעניין. החדר מאוכלס במיטת קומותיים צרה ויש לי חופש בחירה מטורף באיזו קומה לישון. אני מפקיעה שמיכה מהקומה העליונה ובוחרת לעצמי את המיטה התחתונה. הכל כאן עשוי מעץ. הרצפה. הקירות. הכל. אז נכו-ן שזה יכול היה להיות ממש נחמד אם היה מדובר על איזו בקתה רומנטית עם אח מבוערת ושטיח ווילונות, אבל לא!!! אפילו חלון אין כאן בשביל לתלות עליו וילון (אם צינוק אז עד הסוף) וקר פה בטירוף. המים "החמים" במקלחת מתגלים כעבודה בעיניים ואני נכנסת למיטה רועדת מקור. מעלי סדין ושלוש שמיכות סקביאס (ועד שיגיע מילון המונחים הבא, הרי שמדובר על שמיכות צמר מהסוג הצבאי, בהן אמורים לשכון זוחלים מבעיתים שנכנסים מתחת לעור. למען הסר ספק, לי אין סקביאס. הפרעושים אכלו אותם) וקררר לי. בנוסף, הסדינים מריחים כאילו לא כיבסו אותם המווון זמן ובא לי למות.
באיחור מה אני נזכרת שכבר חודשיים וחצי אני סוחבת על הגב שק שינה שעלה לי הון תועפות ואמור להתאים למינוס 18 מעלות. מכיוון שהטמפרטורה בחדר שלי לא ממש רחוקה מזה, אני פורשת אותו, מכסה אותו בשלושה סקביאסים, ליתר בטחון, ושוקעת בשינה עמוקה ברגע שאני מצליחה להתגבר על רעש הנחירות של ההוא מהחדר הסמוך.
עץ זה יופי בשביל מדורה, לא בשביל לבנות ממנו בתים.

                      
                                                                   בתים על המים

ביום שלאחר מכן נראה שהשמים כבר שכחו מה הצבע המקורי שלהם והחליטו שאפור זה הכחול החדש. אני מתגברת על הפיתוי להישאר כלואה בצינוק ויוצאת לטיול היומי, לא לפני שאני מתכסה בכל שכבה חמה שהבאתי מהארץ ונראית כמו דוב גריזלי זועף שמתהלך ברחובות.
אני נוסעת ל - Achao, עיר קטנה ושקטה השוכנת על שפת הים. בטח שקטה. נפלתי עליהם בדיוק בסייסטה. אני מטיילת לי ונהנית מהשקט עד שהוא נמאס. אוףףף. הכל סגור. אני נכנסת למסעדה ואוכלת מרק עוף (בשביל הגרון, שכואב עוד מהשיט ההוא באגם). אח"כ אני לוקחת אוטובוס בחזרה לקסטרו. התגעגעתי אליו, לרודן.
למחרת אני מחליפה הוסטל ונוסעת לפארק הלאומי צ`ילואה. עדייו מעונן וקר, אבל הפארק יפהפה. אני הולכת בשבילים מסומנים, רואה צמחיה עבותה ומטפסת לתצפיות. בסוף אני מגיעה לחוף ים, שבניגוד מוחלט לחופי ארצנו, יש בו רק חול וים. זהו. טירוף. שום דבר אחר. אני משתעשעת ברעיון של מה היה קורה אם היתה שמש והיה חם והאם הייתי נכנסת למים, ואז מגיע האוטובוס ואני עולה עליו וחוזרת לעיר.
ביום הבא מזמין אותי בעל ההוסטל הקודם לבוא איתו ועם שאר האורחים למסיבה מסורתית צ`ילואנית. אני מצטרפת אליהם. המקום מלא בדוכני אוכל מסורתי אך חשוד, ואני מסתפקת באמפנדס ומקשקשת עם שאר החבר`ה, ביניהם זוג  - היא אוסטרלית והוא אירי. הם לא מבינים מילה בספרדית, אז שוב אני מוצאת את עצמי מתרגמת מאנגלית לספרדית ולהיפך. איזה יופי. אני יכולה למכור להם שטויות והם יאמינו. לאורך כל המסיבה יש מוסיקה מקומית. בהתחלה זה נחמד, אבל בשלב מסוים היא עולה על העצבים ואנחנו כבר מתים לברוח. אני חוזרת לקסטרו יחד עם הזוג, וקונה כרטיס חזרה לברילוצ`ה. נשבר לי מצ`ילה. אני חוזרת לארגנטינה.
 
                     
                                                                   מסיבה

כדי לצאת מצ`ילואה עולים על מעבורת. להיט. האוטובוס עולה על המעבורת, עוצר, ואפשר לרדת ממנו ולצלם. המצאה פשוט גאונית.
הנסיעה נמשכת 11 שעות, כולל מעברי הגבול של צ`ילה ושל ארגנטינה. כרגיל באוטובוסים כאלה, גם כאן יש שירותים, ואני שותה הרבה, כך שמתמזל מזלי לבקר בהם לא מעט.
וכאן אנחנו מגיעים לסוגיית השירותים באוטובוס.
למעשה מדובר על תא עינויים צר ואפלולי, שהמושב בו בדרך כלל ממאן להישאר למעלה, ויש להחזיק אותו ביד אחת (מוגנת ע"י נייר טואלט) וביד השניה לתפוס באחת הידיות ולקוות שבדיוק עכשיו לא יחליט איזה חתול לקפוץ מתחת לגלגלים של האוטובוס, דבר שבוודאות יגרום לתכולת האסלה כולה להישפך עלי. המושב מוצב נגד כיוון הנסיעה, דבר שגורם לי לבחילה מיידית, מה שמעלה את התהייה איפה לעמוד במידה ואקיא. כמובן שאין נייר. בכלל, בדרום אמריקה אין שירותים שיש בהם הכל. אם יש נייר, אין סבון. אם יש סבון, אין מגבונים לניגוב ידיים. אם יש את כל אלה, יש תמיד איזו זקנה חסרת שיניים שיושבת בכניסה וגובה כסף על הזכות להשתמש בביב השופכין המקומי תוך ניצול ציני של מצבי העגום.
זהו בדיוק השלב שבו אני מקללת את כל הגברים באשר הם, שלא צריכים לתמרן תוך חיזוק שרירי הארבע ראשי שלהם. בכלל, בטבע זה נורא עוד יותר. אני באמצע טרק ואני צריכה לשירותים. מודיעה לכולם רבע שעה מראש ומתחילה לחפש איזה עץ. כמו כלב. מוצאת עץ ששוכן בין שיחים קוצניים וחורגת מהמסלול רק כדי להיווכח שבדיוק למרגלותיו שוכן מקווה מים שורץ יתושים שמחליטים לנצל את המצב ולעקוץ אותי באזורים אינטימיים בדיוק ברגעים בהם אני הכי חסרת אונים. ואז לחזור זעופה ורוטנת לשאר הבנים, שכל מה שהם צריכים לעשות הוא לעטות
חיוך מתנשא, להפנות את הגב, ולהשקות את השדות עם הבעת נצחון מרוחה על פניהם.
 
אלוהים הוא גבר. אין לי שום ספק בכך.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!