אגמים, שוקולדים, ריבת חלב, וזבובים אין קץ

03/01/2019
גרינגו אמריקה

  כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

7/1/08                                                                                                                                


    אגמים, שוקולדים, ריבת חלב, וזבובים אין קץ            
                            

לפני שאספר כאן את קורותיי, כדאי שאכניס מילון מונחים קצר לטובת הקורא שאינו מצוי במסתרי היבשת הדרומית. כדי להמחיש את העניין, אפתח בשיחה אופיינית בין שני מוצ`ילרים ישראלים:
 
מוצ`ילר א`:  "אחי, כבר שעה אנחנו מחפשים הוסטל. בוא ניכנס לפה וזהו".
מוצ`ילר ב`:  "מה אתה גזור? נראה לך שאני משלם 35 פזו ללילה?! עדיף לישון באוהל"!
מוצ`ילר א`:  "יאללה, תפסיק להתכלב. הגב שלי כבר קרוע מהמוצ`ילה".
מוצ`ילר ב`:  "אני נראה לך שלמן כמוך? אני עוד צריך להגיע לקרנבל בברזיל".
מוצ`ילר א`:  "בוא כבר לפני שאני יוצא עליך. כבר הלכנו איזה 10 קוואדרות".
מוצ`ילר ב`:  "טוב יאללה, שיהיה להם לתרופות".
מוצ`ילר א`: "אני מת מרעב. אתה בא לחתוליה"?
מוצ`ילר ב`: "וואלה אחי תעשה טובה, תביא לי איזה צ`יזבורגר סין חמון עם מים מינרליים סין גז. נראה לי שאני הולך לחפש איפה אפשר להתארגן כאן".
מוצ`ילר א`: "עלי אחי. אבל תדאג לי גם, אה"?
 
ולמתקשים, להלן מילון המונחים:
גזור - קרוע, מסטול, מנותק מהמציאות. מצב הצבירה הנפוץ ביותר בקרב המטיילים ביבשת.
להתכלב - לחיות כמו כלב, במטרה להוציא כמה שפחות כסף כדי להאריך את הטיול כמה שיותר. כל האמצעים כשרים למען מטרה זו. כגון: לינה בהוסטלים מוכי פרעושים (ראו פוסט קודם), אכילה בחתוליות (ע"ע) וחרישת עיר שלמה עם מוצ`ילה על הגב כדי לחסוך חמישה פזו למונית.
מוצ`ילה - בספרדית: תיק גב. בעברית מדוברת: מפלצת שגדלה ביחס ישיר לזמן השהות ביבשת. ניתן לזהות מוצ`ילרים ישראלים הודות לכיסוי התיק השחור איתו הם מסתובבים תדיר. במקור הכיסוי אמור להגן על המוצ`ילה מפני גשם ומפגעים אחרים, אך בפועל מדובר על המצאה גאונית להגדלת נפח התיק המקורי על מנת לדחוס לתוכו את תכולת סיבוב הקניות האחרון.
שלמן - כינוי גנאי למוצ`ילרים שעבדו בהייטק לפני הטיול ומסרבים להתכלב יחד עם השאר. החתומה מטה סופגת כינוי גנאי זה חדשות לבקרים.
לצאת על מישהו - לצעוק על מישהו, לרדת עליו, להלבין את פניו ברבים.
"שיהיה לך לתרופות" - ניחום עצמי חביב בקרב המתכלבים, באמצעותו הם מפצים עצמם על הפזו הנוסף ששילמו למונית. על מנת להגדיל את האפקט, רצוי להביט לנותן השירות בעיניים ולהטיח בו את המשפט הנ"ל בעברית צחה.
חתוליה - דוכן אוכל מקומי בו ניתן לרדת על המבורגר וצ`יפס במחירים זולים במיוחד. ניתן לזהות אותו ע"י השלטים בעברית התלויים בכניסה ("ההמבורגר הכי טוב בדרום אמריקה! מחירים מיוחדים לישראלים!") והמוכרים שמדברים עברית כאילו גדלו בארץ כל חייהם ("אחי, מה לשים לך?").
להתארגן - מינוח תמים, שמשמעותו השקעה כספית בסוחר הסמים הקרוב. למען הסר ספק, כותבת בלוג אינה משתייכת לקהילת המתארגנים. גם ככה מספיקה לה כוס אחת של רד בול וודקה בשביל לחייך כמו מפגרת במשך ערב שלם.
"סין חמון" (sin jamon) - בספרדית: בלי חזיר. בקשה נפוצה בקרב מוצ`ילרים שומרי כשרות שאוהבים את הצ`יזבורגר שלהם ללא שום תוספות טמאות.
"סין גז" (sin gaz) - בספרדית: בלי גז. מסיבה עלומה כלשהי, כאשר מבקשים ביבשת בקבוק מים מינרליים, ברירת המחדל היא סודה, אלא אם כן מוסיפים את מילות הקסם הנ"ל.
 
ועכשיו, כשאנחנו דוברים את אותה שפה, אפשר להמשיך -
 
הגעתי לברילוצ`ה.
ברילוצ`ה היא העיר הגדולה ביותר באזור האגמים הארגנטינאי. השילוב של פסגות הרים מושלגות, נהרות ואגמים, גורם לאזור הזה להיות מדהים בכל קנה מידה, אבל בינינו, זו לא הסיבה שנשארתי כאן יותר משבועיים. העיר מפוצצת בחנויות שוקולד וגלידות. לאן שלא הולכים, נתקלים באיזה חלון ראווה מפתה, שוכחים את כמויות הסוכר שכבר הזרקנו לעצמנו היום ושועטים בעיניים כלות ומרוקנות מתוכן לתוך החנות.
 
בנוסף, מזג האוויר כאן אביבי ונעים (יש שמועות שבארץ עכשיו חורף. זה נכון?). אין ספק. הגעתי לגן עדן.
יחד עם מליון ישראלים בערך.
אם חוזה מדינתנו היה מסתכל קצת יותר רחוק מהמרפסת, אולי הוא היה מצליח לראות את מדינת היהודים האמיתית. סה"כ לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לייבא לכאן את עם ישראל. כל בני ה - 22-23 במילא כבר פה, וגם חלק מההורים שלהם (קטע הזוי לחלוטין). אם פוקון (מהפוסט הקודם) היתה שלוחה של מדינת ישראל, הרי שברילוצ`ה היא היא מדינת ישראל עצמה. הישראלים גודשים את הרחובות, מתגודדים בחבורות, עושים רעש בשביל העם היהודי כולו, וכל זאת בעת שהם חמושים בסנדלי שורש עם גרביים ובמוצ`ילה עם כיסוי (ע"ע).
 
אז נכון, את הספרדית שלי אני כבר לא מתרגלת, אבל העברית שלי השתפרה כאן פלאים.
 
יום אחרי שהגעתי לברילוצ`ה נסעתי לנקודת תצפית הנקראת "הקילומטר ה - 17". באוטובוס קלטתי חבורת ישראליות מלהגות. התכווצתי בכיסא ופיללתי שלא ישייכו אותי למגזר. קצת שקט. אבל מכנסי ה - FOX הסגירו אותי והבנות הסתערו עלי בצהלה בשניה שירדנו מהאוטובוס. שיט.
ניצלתי את פסק הזמן בו הן תהו אם לעלות ברכבל או ברגל, והתחלתי לטפס. חצי שעה של עליה תלולה, ואני למעלה.
וואו. מה זה?!

  
                                    בקילומטר ה-17                                                                     בקילומטר ה-17

תצפית פנורמית מטורפת על אגמים בכחול וירוק, ופסגות מושלגות באופק. בלתי ניתן לתאור. גם המצלמה לא ממש מצליחה לקלוט את כל היופי הזה. נשארתי לי קצת למעלה וירדתי ברכבל. משם הלכתי ישר לרכוב על אופניים.
שכרתי אופני זנב קשיח ברמה והתחלתי לרכוב במסלול שנקרא Circuito Chico (מסלול קטן. אלק). מדובר על 25 ק"מ בכביש ועוד קצת בשטח עמוסים לעייפה בעליות אינספור. כמה מידידיי הטובים היו שמחים להשכים בבוקר עם הצ`יקו הזה.
פגשתי שני אחים קנדים שירדו מהארץ לפני 19 שנה (חשבו שהצליחו לברוח מהישראלים ואז הגיעו לברילוצ`ה) והמשכנו לרכוב ביחד. נהגי המכוניות כאן מתחשבים. שומרים מרחק, עוקפים אותנו בזהירות. אח. ארגנטינה. אם היינו בארץ היינו כבר טרף לעופות השמים.
מזג האוויר אביבי. מסביבנו אגמים. באיזשהו שלב דרכינו נפרדות, אבל אני פוגשת אותם שוב חצי מתים בראש אחת העליות. יופי. אפשר להצטלם.
ממשיכים הלאה בירידות כייפיות. אחד הקנדים מתרסק על הכביש, אבל לצערי אני מגיעה רק כמה שניות אחר כך ולא מספיקה לראות את ההתרסקות. מה כבר ביקשתי? קצת נחת רוח?
 
למחרת אני יוצאת לטיול ג`יפים באזור. אני בג`יפ עם עוד שלושה ישראלים (נו מה?). הנהג לוקח אותנו ליום של תצפיות על האזור (אגמים, אגמים, ושוב אגמים). באמצע היום הוא לוקח אותנו לאחד החופים ומכין לנו אסאדו על האש. רמה עולמית, אבל מה שבאמת שבר אותי היה הקינוח. בננות על האש עם ריבת חלב. קשה. קשה הטיול הזה.
בכלל, ריבת חלב.
גלידת ריבת חלב, שוקולד עם ריבת חלב, עוגות עם ריבת חלב, ריבת חלב מרוחה על לחם, ריבת חלב בכפית. אני שוקעת במתוק מתוק הזה ולא יכולה להפסיק. לא. זה לא משמין. מה פתאום?
 
  
                                    תצפית מ- Cerro Lopez                                                              לגונה פריי
כדי לכפר על חטאיי אני לוקחת את יניב (השותף לחדר) ואולג (השותף הבא) ושלושתנו יוצאים לטרק של יום אחד - Cerro Lopez.
כבר מתחילתו נראה הטרק כמו קומדיה של טעויות. קמים בשמונה. מכינים סנדביצ`ים. התירס בקופסה מתגלה כדייסה צהובה. אנחנו מוסיפים אותה לטונה ומקווים לטוב. מחכים לאוטובוס. אחרי 45 דקות של המתנה אנחנו נשברים והולכים לשאול בטוריסט אינפורמיישן. מסתבר שהקו הזה יוצא רק 4 פעמים ביום. יש לנו שעה וחצי לחכות. פשוט מפגרים.
האוטובוס של 11:10 מגיע ב - 11:30. אנחנו עולים עליו ויורדים בכניסה לטרק. אחרי 25 דקות של הליכה מחשידה אנחנו שוב נזכרים לשאול מישהו ומבינים שהלכנו בכיוון ההפוך. 50 דקות הלכו ללא שוב.
העליה תלולה ולגמרי לא קלה. הבנים נותנים גז ואני מטפסת אחריהם ומקללת אותם בלב. הטיפוס אמור להימשך 3 שעות, אבל תוך שעתיים אנחנו למעלה. נוף של אגמים ופסגות מושלגות מתגלה לעינינו. נו די. תפסיקו להשוויץ. אחרי שעה ומשהו למעלה אנחנו מתחילים לרדת. ירידה תלולה. כואב.
באיזשהו שלב אולג מגלה שהוא איבד את המצלמה. הבנים מתחילים לעלות בחזרה למעלה ואני, שנחרדת לחלוטין מהרעיון, מצליחה למצוא את המצלמה במרחק מטרים ספורים מהמקום בו שהינו.
קדימה למטה. יש לנו אוטובוס להספיק.
מגיעים להתפצלות. השביל הרגיל ממשיך לרדת, אבל לידנו בדיוק מתפתל לו שביל תלול. אני בוחרת בתלול (מתוך מחשבה שהוא קצר יותר. אוי, כמה שאני הולכת להצטער על זה) והבנים אחריי (בזה הם יכולים להאשים רק את עצמם). באיזשהו שלב השביל נעשה תלול כל כך, שאני מתיישבת ומתגלצ`ת על הישבן. כשאפשוט את המכנסיים בחדר אגלה שחצי הר נשפך לי על השטיח מקיר לקיר. שלא לדבר על החור האימתני שנפער לי ב - FOX, אבל זה לא קשור עכשיו.
אחרי רבע שעה של ספקות תלולות אנחנו מגיעים ל - Dead End. שפת צוק. בהחלט הדרך המהירה ביותר למטה. אוףףף. צריך לעלות את כל זה עכשיו. אני רוצה למות, ויש רק עוד חצי שעה עד שהאוטובוס יגיע. באיזשהו שלב אני מטפסת על ארבע, נאחזת בציפורניים בכל שביב אבן או גזע. הבנים עולים בקלילות יחסית ואני מקללת את כל הפמיניסטיות באשר הן. כל הבולשיט שלהן עולה לי עכשיו ביוקר כשהבנים בטוחים שאני יכולה להסתדר יופי בעצמי. אחרי טיפוס מתיש אנחנו מגיעים לשביל שזנחנו לשווא.
אוטוסטרדה.
אנחנו שועטים למטה , אבל ההר מחליט להתנקם בנו ושולח אלינו סיוט מעופף בדמות זבובי סוסים ענקיים. הם ירקרקים, חדורי מוטיביציה ודבקים במטרה (כלומר בי. משום מה הם מתעקשים להיצמד דווקא אלי). בנוסף הם גם עוקצים. אנחנו חובטים ומקללים. באיזשהו שלב אולג נעלם למטה. אני הולכת בעקבות יניב ופתאום אנחנו מגלים את הכביש. יששש!!!
רק מה? גדר. אנחנו מחליטים להתנהג כמו ישראלים אמיתיים ועוברים מתחתיה (אחרי שאני נותנת ליניב לוודא שהיא לא מחושמלת). למזלנו האוטובוס מאחר ואנחנו נלחמים עוד 10 דקות בזבובי הענק עד שאנחנו עולים עליו. חוזרים להוסטל מורעבים, מתקלחים, ויוצאים לחפש מסעדה.
אממה?
24 בדצמבר. ערב חג המולד. הכל סגור (חוץ ממסעדות שגובות מחיר כאילו סנטה קלאוס בעצמו עומד במטבח ומבשל). בסוף אנחנו מוצאים מסעדה פתוחה ועטים על האוכל (לא לפני שאני מחזירה את הלזניה, כי בפירוש ביקשתי אותה סין חמון!). מחפשים חנות שוקולד לקינוח. הכל סגור. מקללים את ישו ואת האמא הבתולה שלו ואני הולכת לישון. מחר יקיצה טבעית.
 
אחרי יומיים שלושה של חוסר מעש (ושוקולדים. הרבה שוקולדים) אנחנו מחליטים לצאת לטרק הבא - לגונה פריי.
אני קמה בבוקר עם כאב גרון. מרגישה על הפנים. בנוסף מסתבר שייבאתי פרעושים מצ`ילה וכולי מתגרדת כמו כלב רחוב. רבאק. כבר עברתי שלושה הוסטלים, שלחתי את הבגדים שלי לכביסה שלוש פעמים, עברתי מדינה(!!!) והם עדיין לא עוזבים אותי! והכי גרוע, הם לא נוגעים ביניב ואולג, אלא מתרכזים רק בי. למה?!
ע.ר, חברתי המסורה שנשארה לדאוג לי בארץ, מציעה לי לקנות קולר של  כלבים כדי לשים על הצוואר. אני נשבעת לנתק איתה קשר ונכנסת לקרוא על פרעושים באינטרנט. מסתבר שהם יכולים להדביק אותי בדבר. יופי. סטרפטוקוקוס בגרון. פרעושים על הגוף, מה עוד חסר לי בשביל לצאת לטרק?
זבובי סוסים, כאילו דה?
לכל אורך העליה אני נלחמת בזבובים בחירוף נפש. די נו באמת. מה עשיתי שזה מגיע לי? הבנים מגחכים לנוכח נסיונותיי הנואשים. ואז אנחנו מגיעים למעלה, ללגונה. שם אין זבובים.
בטח שאין. שום יצור לא יכול לחיות בקור הזה!!!
הלגונה מדהימה, אבל הרוח מכה בפנים והקור מטורף. אנחנו אוכלים משהו, מצלמים כמה תמונות, ואני משדלת את הבנים לעזוב את המקום לפני שייאלצו לשבור את הקרח שיצטבר עלי. מעדיפה זבובים.
הדרך למטה אורכת הרבה יותר זמן ממה שחשבנו ובקילומטר האחרון אנחנו רצים לאוטובוס ומגיעים אליו מתנשפים. הנהג מביט בנו באדישות ומחליט לתת לנו לחכות עוד רבע שעה לפני שהוא נוסע. העיקר רצנו כמו מפגרים.
 
   
                                    בנים ואוטו אדום                                                                     ככה מכינים מקופלת
מכיוון שברילוצ`ה מרושתת בישראלים, הרי שבסופו של דבר פוגשים כאן את כולם, וכך פגשתי את חגי ואיתי (מ - Valle Fertil) ואת ארז, שהצטרף אליהם (ועשה ישר מנוי לבלוג שלי, בניגוד לשני חדלי האישים האחרים). ביחד עם אולג, החלטנו לשכור רכב ולנסוע צפונה, לדרך שבעת האגמים וסאן מרטין. בדרך לשם עצרנו בעיר יפהפיה בשם Villa La Angostura, שם אכלנו צהרים וצפינו בעיניים כלות איך מכינים שוקולד מקופלת.
פשוט חוויה.
הבחורה בחלון הראווה מרחה שכבה דקה של שוקולד על משטח, נתנה לה להתקרר קצת, ואז גירדה אותה מהמשטח עם שפכטל וכך יצרה את המקופלת. איזה יופי. אני חייבת לנסות את זה בבית.
הדרך היתה רצופה באגמים (מוטיב חוזר, אני יודעת) אבל היה קר ומעונן ויצאנו מהרכב רק לגיחות קצרות כדי לצלם. כשהגענו לסאן מרטין ניטש ויכוח בין המתכלבים לשלמנים (ע"ע) באיזו בקתה לישון. המתכלבים ניצחו על חודם של שישה פזו לאדם (שיהיה להם לתרופות) ונאלצנו להידחק בבקתת עץ משולשת, שאני אישית דפקתי בה את הראש בקיר לפחות פעמיים.
 
למחרת הצהרתי, לחרדת הבנים, שאני נוהגת ברכב. רבאק. 17 שנות נסיון בנהיגה (שזה לפחות 10 שנים יותר מכל אחד מהם), שנים של איילון צפון בבוקר ואיילון דרום בערב, קורסים במגרשי החלקה, ברור שאני אנהג, לא?
זהו. , שלא. אני הרי אישה, ולפיכך מתוייגת כרוצחת המונים ברגע שאני יושבת על ההגה.
הארבעה הצטופפו ברכב ממלמלים תפילה חרישית ונטו לצעוק באימה בכל פעם שהתקרבתי לצומת. הסברתי להם שעברו כבר שלושה חודשים תמימים מאז התאונה האחרונה שלי (הם האמינו) וכדי להתעלל בהם עוד קצת שאלתי מה זה השעון עם המחוג שזז לי כל הזמן (הם ענו לי ברצינות תהומית שזה מד המהירות).
חבורת שוביניסטים. הייתי צריכה להשאיר אותם לקפוא באחד האגמים.
 
   
                                    הלגונה השחורה                                                                     אולג,אני וחגי

לטרק האחרון יצאתי עם אולג, אחרי שיניב נטש אותנו לטובת הר געש פעיל בצ`ילה. הטרק נקרא "הלגונה השחורה" ואפשר לעשות אותו ביום אחד מאומץ או ביומיים רגועים. אנחנו החלטנו לעשות אותו ביומיים כדי לא למהר ואולי גם להנות לשם שינוי.
ללא ספק, זה היה הטרק המדהים מכולם.
מזג האוויר היה מושלם. קריר עם שמש וראות מעולה. אין זבובים. איזה כיף. עולים לאורך נחל, מדי פעם מרימים מבט ורואים פסגות ומפלים. עצרנו בדרך להפסקת צהרים (סנדביצ`ים עם ריבת חלב. אושר גדול) והגענו לנקודת היעד לאחר 4 וחצי שעות של טיפוס.
מ-ד-ה-י-ם!!!
לעינינו התגלתה לגונה יפהפיה ומסביבה הרים מושלגים. כמה יופי עוד אפשר לראות? קר נורא. אנחנו נכנסים לרפוחיו (בקתת עץ שממוקמת ליד הלגונה), שם מכינים לנו ארוחת ערב. לא משתמשים שם בחשמל אז אנחנו יושבים לאור נרות, אחר כך אנחנו עולים לקומה השניה, מפקיעים לעצמנו מזרונים ונכנסים לשקי השינה כשבחוץ משתוללת רוח מטורפת. איזה כיף (לפחות עד הרגע שבו הייתי צריכה לקום לשירותים שממוקמים בחוץ).
למחרת מתעוררים ביקיצה טבעית. ארוחת בוקר (ריבת חלב, ריבת חלב ושוב ריבת חלב) ומתחילים לחזור חזרה. שלוש שעות ואנחנו למטה. יש לנו שעה עד שהאוטובוס יגיע. בדיוק הזמן לרדת על גלידה ב Colonia Suiza ולשכב על הדשא כשהשמש מעלינו.
ואם לצטט את אולג "לא קל הטיול הזה. בהחלט לא קל".
 
האטרקציה האחרונה שלנו בברילוצ`ה (אם לא מזכירים את סיבובי הקניות, סיבובי השוקולדים וסיבובי הגלידות) היא טיול מאורגן לקרחון השחור. לא צריך להתאמץ. באים לאסוף אותנו מההוסטל. יש מיניבוס ומדריך דובר אנגלית. יופי.
נוסעים לפארק הלאומי Nahuel Huapi, עוצרים מדי פעם, רואים אגמים ומצטלמים, עד שמגיעים לקרחון השחור.
בדיוק כשחשבנו ששום דבר כבר לא יפתיע אותנו יותר, אנחנו מוצאים את עצמנו נפעמים בכל פעם מחדש. מדובר על קרחון בצבע שחור. ממש ממש. יש רק שניים כאלה בעולם. מקור הצבע הוא באפר וולקני. אנחנו בוהים בו, מצלמים, הולכים קצת ברגל, נאבקים בזבובים, וישנים כל הדרך חזרה לברילוצ`ה.
 
אחרי שבועיים וחצי בברילוצ`ה הגיע הזמן להמשיך הלאה.
בהחלט היה שווה כל רגע.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

אהבתי :)

נעמה

09.11.2011

איזה כיף לקרוא את היומן שלך... אני טסה עוד חודש וזה בהחלט עושה חשק! מקווה מאוד למצוא שם מישהי כמוך לטייל איתה, את נשמעת מגניבה ביותר :)

תודה יותם :)

אורית

04.08.2008

על השבח והתיקון. ולגבי הדבש בזבובים, מה שיש לי להגיד זה איכססססססססססססססססססססס!!! וגם - ברררררררר. וגם - מעניין מי גילה את פיסת המידע הזאת ואיך בדיוק... אורית.

אחח איך אפשר בלי חורחה

נועה

18.07.2008

הטיול ג´יפים של חורחה!! מעלה בי נשכחות!!! הסטייק הכי טוב שאכלתי בארגנטינה היה בטיול הזה! שווה כל פזו!

שבח, תיקון והערה "מתוקה"

yotam

27.06.2008

שלום אורית ראשית אני רוצה לומר לך שאת כותבת היטב. תודה. שנית, לא קיימת "לגונה פריי", שם הלגונה הוא לגונה טונצ´ק. הבילבול נובע משם הרפוחיו הסמוכה ללגונה, שנקראת רפוחיו פריי. ולהערה המתוקה: זבובי האימים בהם נתקלתם עונים לשם "טבאנוס" (וכמו ששמת לב, הם לא צריכים שיקראו להם בשמם בשביל לבוא...). הם נפוצים באזורי האגמים ובמרכז פטגוניה, בחדשי הקיץ, עד ל"קו העצים" ולא למעלה ממנו. ההפתעה המתוקה היא שבתוך גופם, מכילים הזבובים טיפה גדולה, נאה וטעימה של דבש ! להלן ייקרא: דבש זבובים טהור !! תוכלי לנסות את העסק בסיבוב הבא באזור... צ´או צ´או יותם

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!