הרי געש פעילים, טרק נמלים, ופרעושים...

03/01/2019
גרינגו אמריקה

  כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

23/12/07                                                                                                                                


    הרי געש פעילים, טרק נמלים, ופרעושים ליום ההולדת         
                            

ב - 12/12, שלושה ימים לפני יום הולדתי ה - 34, טיפסתי על הר געש פעיל בצ`ילה.
מה שמוכיח שאם נולדת אדיוט, תמיד תישאר כזה, ולא משנה בן כמה אתה.
 
לאחר נסיעת לילה של 10 שעות מסנטיאגו, בירת צ`ילה, הגעתי לעיר Pucon (או פוק קטן, למי שמתעקש). פוקון, הממוקמת באזור האגמים של צ`ילה, הוכתרה מיידית כעיר היפה ביותר בה ביקרתי עד כה. כל הבתים עשויים מעץ, הרחובות נקיים, הנהגים הם האדיבים ביותר שראיתי עד כה (עוצרים לי באמצע הכביש ונותנים לי לעבור. אין דברים כאלה). העיר שוכנת על שפת אגם, הכל מסביב ירוק, מרחוק ניתן לראות פסגות מושלגות, אה, וגם הר געש פעיל אחד פולט עשן ומכוסה בשלג - הויאריקה.
 
  
                          הר הגעש ויאריקה                                                    אני לפני הטיפוס

ההר, המשתרע לגובה של 2847 מטרים, התפרץ לאחרונה ב - 1971 וב - 1984. במרכז העיר מוצב רמזור שמסמן מהו מצבו. ירוק זה יופי. צהוב זה רעידות אדמה, אדום זה לבה רותחת בחדרים.
בתור מישהי שסיימה זה עתה לקרוא את הספר "פומפיי", המספר על העיר הרומאית שנחרבה בהתפרצות הר געש בשנת 79 לספירה, הייתי אמורה להדיר את רגליי מעיר ששוכנת קילומטרים ספורים מהר געש פעיל, אבל כפי שציינתי קודם, שכל וגיל לא הולכים ביחד, ואני, לא רק שלא ברחתי משם, אלא אף טיפסתי על המפלצת בשביל לראות איך היא נראית מקרוב. חוץ מזה כולם מטפסים, וזה מספיק לגמרי כדי שאתאבד גם אני.
 
פוקון מלאה ישראלים. מפוצצת. עברית היא השפה השלטת כאן ברחובות. אני הולכת ברחוב ופוגשת יהודים טובים שפגשתי כבר בשלבים מוקדמים יותר של הטיול. זה נותן לי הרגשה של טיילת ותיקה. יופי.
הלכתי לסוכנות שמוציאה טיפוסים לויאריקה, שילמתי 66 דולר (הון עתק) וקמתי למחרת ב - 6 בבוקר בשביל להגיע בשבע לסוכנות. קררר.
אבל אם לצטט ממוטו של קבוצת אופניים ב"גרופי" - "לא באנו להנות".
 
   
                          ככה זה נראה                                                      הנוף ממרומי הר הגעש

הטיפוס לויאריקה כרוך במזל. אם מזג האוויר יפה, מירב הסיכויים שנגיע עד למעלה. אם יש עננים וגשם, סביר להניח שנטפס ויורידו אותנו באמצע ואז נתבאס קשות ונלך לחפש את החברים שלנו (בפינת הרחוב הקרובה).
אבל אלת המזל והשמש האירו לנו פנים. קיבלנו בסוכנות חליפות נגד רוח, נעליים להליכה בשלג, כובעי פליז, חותלות וגרזנים, ונסענו עד למרגלות ההר.
חתיכת הר. על זה אני הולכת לטפס?
 
עלינו ברכבל עד לנקודה בה מתחילים את הטיפוס (מלבד שני אמיצים שעשו את הדרך ברגל והגיעו לפסגה ביחד איתנו. כבוד!), הקבוצה שלי מורכבת מחבורת גברים ישראלים יוצאי צבא ומקבוצת הולנדים תמימים שלא יודעים על מי הם נפלו. המדריך מסביר מה לעשות במקרה נפילה (נועצים את הגרזן חזק בשלג וגוררים עוד חבר איתנו לאבדון) ואנחנו מתחילים לטפס.
אנחנו עולים על ההר בזיגזגים, בטור עורפי מאחורי המדריך, כשכל אחד דורך על טביעת הרגל אותה השאיר זה שלפניו. זה מרגיש כמו עליה ארוכה-ארוכה במדרגות. למרות שהכל מושלג, די חם. הנוף יפהפה. אנחנו צוברים גובה. אני מעיפה מבט למדרון התלול שמתחתיי. מפחיד. הפסגה עוד רחוקה בטירוף והטיפוס לא נגמר. עוצרים לעשר דקות הפסקה. ההולנדים שקטים ומנומסים. הישראלים מריצים דאחקות אחד על השני. כשהמדריך מכריז שההפסקה הסתיימה. ההולנדים קמים ומסתדרים בטור עורפי מאחוריו. הישראלים לא מתייחסים. ללא ספק, הטיול הזה נותן לי פרספקטיבה על העם היהודי בהשוואה לשאר אומות העולם.
 
   
                            לוע הויאריקה                                                    אושר של סיום טיפוס

השמש מכה בפנים והשלג רך ובוהק. בלי קרם הגנה ומשקפי שמש אפשר ללכת לככב בסרט אימה מיד בתום הטיפוס.
באיזשהו שלב השלג הופך לקרח. סוליות הנעליים שקיבלתי מהסוכנות שחוקות לגמרי ואני דופקת החלקות בלי חשבון ותוהה איך תהיה ההרגשה בדרך למטה.
הקרקע הופכת לשחורה. בזלת. המבט תקוע באדמה כדי למצוא את טביעת הרגל של זה שלפניי, ואז אני מרימה את הראש ומגלה שבעוד עשרה צעדים אנחנו בפסגה. איזה אושר!!!
שלוש שעות של טיפוס לא קל, ואנחנו למעלה, על לוע הר הגעש. מזג האוויר מושלם. אין עננים, השמש זורחת והראות מדהימה. אנחנו מצטלמים ומנסים לבהות לתוך הלוע. אין סיכוי לראות משהו. העשן הגופריתי מכסה הכל. ברגע שהוא מגיע אלינו אנחנו נחנקים. קטלני משהו הייתי אומרת.
אחרי שעה על הפסגה אנחנו מתחילים לרדת. באיזשהו שלב המדריך מורה לנו להתיישב ואנחנו מתגלצ`ים למטה. איזה כיף! מגלשת שלג! כל הנוף נפרש מתחתינו. העיר פוקון, האגם, העיר ויאריקה ופסגות מושלגות במרחק. חלק מהדרך למטה אנחנו נאלצים לרדת ברגל. בשלב מסוים זה הופך להיות קצת מייגע. חוץ מזה, אני צריכה לשירותים, אבל כולם כאן בנים והשטח חשוף לחלוטין (וגם לבן. לא נעים).

אחרי ירידה ארוכה אנחנו מגיעים למטה. אני חונכת שירותים כימיים וחוזרת עם כולם לפוקון. מקלחת, המבורגר והכרה שטיפסתי על הר געש ונשארתי בחיים כדי לספר על זה.
מפגרת. אין מה להגיד.
 
היום שלמחרת היה קר וגשום. החבר`ה שהתחילו לטפס על הויאריקה הורדו משם באמצע הדרך. באסה להם. אני, לעומת זאת, החלטתי ללכת למעיינות החמים.
תשע וחצי בערב. קור אימים. המיניבוס מוריד אותנו באמצע שום מקום. אנחנו קופאים מקור. נשארים עם בגדי ים ויורדים למעיין בלי לדעת מה מצפה לנו.
וואו!
מעלינו שמים זרועי כוכבים. בחוץ קור אימים, אבל המעיין רותח כמו אמבטיה חמה. איזה כיף!!! אני שוקעת במים ונכנעת לחום המדהים. חצי גוף בחוץ, חצי גוף בפנים. החיים יפים. ממש. אחרי שעתיים של אושר אנחנו חוזרים למיניבוס עם חיוך על הפנים. אין דברים כאלה. פשוט אין.

    
                           יום הולדת על כסא                                         טרק הנמלים, הויאריקה משקיפה מרחוק

בשבת היה לי יום הולדת. בניגוד לכל התחזיות סגרתי 34 שנים רצופות על פני כוכב הלכת הזה. ביום שישי בערב הכנו ארוחה, וב - 12 בלילה המטורפים הרימו אותי 35 פעם (על כיסא, באוויר, אוקיי?). פסיכים.
למחרת יצאנו לטרק הנמלים, בפארק הלאומי HUERQUEHUE.
הפארק נמצא במרחק של 35 ק"מ מפוקון. הטרק המלא נמשך 3 ימים, אבל בשל הפשרת השלגים, ניתן לעשות רק את היום הראשון מתוך השלושה.
יצאנו אליו 10 חבר`ה מההוסטל. קצת מסובך. לכולם יש מצלמות וכולם רוצים להצטלם. כל אחד רוצה תמונה עם כולם, תמונה לבד, תמונה עם החבר הכי טוב, ורק במצלמה שלו. בחישוב מהיר היינו צריכים להישאר כאן שבועות, אבל הצלחנו איכשהו לצאת מזה ולהמשיך הלאה.
מטפסים בתוך יער. מדי פעם מנופפים לשלום לויאריקה שמשקיפה עלינו מרחוק. מסביב נהרות, מפלים, הרים ואגמים. יפהפה. לאחר ארבע וחצי שעות טיפוס (שכלל הפסקות צילומים, הפסקות קפה, הפסקות אוכל וסתם הפסקות), הגענו לשלושה אגמים, שכל נסיון להשוות אותם למשהו שהכרתי לפני כן נחל כשלון. היה יפהפה. יופי של מתנת יום הולדת.

ואם כבר מדברים על יומולדת, הרי שבעיצומו של הטיפוס חלפה במוחי התהיה למה אף פעם אני לא יכולה לחגוג יום הולדת נורמלי כאחד האדם.
בשנה שעברה הכינו לי "חבריי" המסורים רכיבת יום הולדת בפארק בריטניה (דרומית לבית-שמש. הנוף שם היה ממש יפה עד שהגעתי לצ`ילה). חמש מעלות מעל האפס. עליות מהגיהנום. קור אימים. יומולדת אלק. והשנה - אותו סיפור (חוץ מהקור. איזה כיף לחגוג יומולדת בחצי הכדור הדרומי). פעם אחת אני רוצה להתעורר ביקיצה טבעית, ללכת למסעדה, להצגה, משהו! פשוט לא ייאמן איך כל שנה מחדש אני נכנעת לבולשיט האתגרי הזה.
אבל את מתנת יום ההולדת המקורית ביותר קיבלתי באחד הבקרים, כשהתעוררתי עם עקיצות אדומות ומגרדות על הגוף.
פתחתי מילון והלכתי להודיע לבעלת ההוסטל שיש לה כאן פרעושים. היא בהתה בנקודות האדומות שעיטרו את גופי ופסקה שאצלה אין פרעושים, ושאני הבאתי אותם איתי. אישה מקסימה. מקווה שהדבקתי לה את כל ההוסטל.
 
  
                              אגם תועה                                                       ילדה על עץ

ביום האחרון שלי בפוקון שכרתי אופניים וירדתי לשטח.
יופי של אופניים. GT עם בולם קדמי. ממש כאילו חזרתי למכונה הישנה שלי בבית. זאת אומרת, עד השלב שבו הגעתי לשטח.
בולם הזעזועים פשוט לא עבד.
הויברציות התחילו מאזור הכידון, ומשם הגיעו לזרועות, לכתפיים ולמוח. את הדרך חזרה כבר עשיתי דרך הכביש בינות למשאיות והזדהיתי עמוקות עם חבריי הכבישונים שנשארו בארץ (אל תשמחו כל כך. בכל זאת, לי יש ביטוח שמכסה יחידת חילוץ והטסת גופה. בארץ מקסימום תצליחו ליצור איזה פקק בכביש 4).

עזבתי את פוקון לאחר שבוע של אושר. הכיוון - דרום. היעד - ברילוצ`ה, עיר האגמים והשוקולדים. אני חוזרת לארגנטינה. איזה כיף.

 

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!