מדבקה קוריאנית בואלפאראיסו

03/01/2019
גרינגו אמריקה

  כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

17/12/07                                                                                                                                


            מדבקה קוריאנית בואלפאראיסו        
                            

במסגרת סירובי העיקש ללכת למקומות הקבועים בעקבות הזרם הישראלי, עליתי בלילה אחד נמהר על אוטובוס ממנדוזה שבארגנטינה לעיר ואלפאראיסו שבצ`ילה. אומרים שהיא יפה אז נלך לבדוק. התיישבתי ליד אישה חביבה שלא הפסיקה להשתעל, וקיוויתי בכל ליבי שהנגיפים שלה לא יהרסו לי את סוף השבוע.
בשתיים בלילה זרקו אותנו מהאוטובוס לביקורת דרכונים בגבול. איזה קור! מה זה?! מסתבר שזה מה שמרגישים כשחוצים את הרי האנדים באמצע הלילה. עמדתי בתור עד שקיבלתי חותמת יפה בדרכון וחזרתי לאוטובוס במטרה להשלים שעות שינה. אחרי חצי שעה של המתנה, שוב זרקו אותנו למטה, והפעם - לבדיקת תיקים.

   
                           ואלפאראיסו - הנמל                                                                           ואלפאראיסו
מסתבר שהצ`ילאנים מפחדים פחד מוות מחומרים מסוכנים שעלולים להיכנס למדינתם הפסטורלית, כגון: תפוזים, תפוחים, מלפפונים ושאר ירקות. אז עמדתי שם רועדת מקור בשורה עם כל האחרים, וחיכיתי לבדיקה הגורלית שתאשר שלא הברחתי איזו חסה, חלילה. אחרי שפתחו לי את המוצ`ילה והוציאו את תכולתה בישרו לי שאני נקייה והרשו לי לחזור לאוטובוס. כנקמה הוצאתי את חטיף האנרגיה שהחבאתי בכיס ואכלתי אותו איך שחצינו את הגבול. שיידבקו החארות.

הגעתי לתחנה המרכזית בואלפאראיסו בשבע בבוקר. מעונן. קר. איכסה. רוצה בחזרה לארגנטינה! הלכתי להוציא כסף מהכספומט. נהיה לי חושך בעיניים. מסתבר שדולר אחד שווה 500 פזו צ`יליאנים. האנשים האלה מתמחרים מוצרים בעשרות אלפים. איך אפשר לחיות ככה? שילמדו מאיתנו איך להחליף כסף!
בימים הבאים סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע על הרפורמה הכלכלית שנעשתה בישראל בשנת 1985 (השנה בה נולדו רוב המטיילים הישראלים בדרום אמריקה), במסגרתה הוחלפו 1000 שקלים ישנים בשקל חדש אחד. הרפורמה בלמה אינפלציה שהגיעה ל - 450 אחוזים, ובמשך 22 השנים שחלפו מאז, אנחנו מסתדרים עם זה מצוין. מבחינתי אין שום סיבה שהצ`יליאנים לא יאמצו כאן רפורמה משלהם, אבל עד שזה יקרה אני צריכה לשבת במסעדה ולתרגם 1300 פזו לדולרים, אח"כ לפזו ארגנטינאי ואח"כ לשקלים, בשביל לדעת כמה באמת יעלה לי המרק.

במונית שחטו אותי במחיר. אוףףף. יותר יקר... יותר קר... מה היה לי רע ללכת בעקבות גן הילדים ולהמשיך ישר לברילוצ`ה עיר הגלידות והשוקולדים? בעל ההוסטל היחיד שהיה בו מקום היה שיכור לחלוטין ובעיצומו של אפטר פארטי מהלילה הקודם. הוא שיכן אתי בחדר עם ארגנטינאית ושכח מקיומי לחלוטין. הסתבר שהוא הביא להוסטל לקראת יום הולדתו, את כל המשפחה שלו (כולל ילדים!!!), שהקפידו לשמור על רמת רעש קבועה לאורך כל שעות היום (המבוגרים) והלילה (הילדים). כנגד כל הסיכויים הצלחתי לישון כמה שעות ויצאתי לטייל בעיר.

                      
                                               עלייה אופיינית                                                        ירידה אופיינית

Valparaiso היא עיר נמל לחופו של האוקיאנוס השקט, הבנויה על 45 פסגות של גבעות, מה שאומר שסיור תמים מסתכם בהעלאה אימתנית של הכושר האירובי, שרירי  ארבע-ראשי תפוסים לחלוטין וקוצר נשימה קשה. חבריי רוכבי האופניים חובבי העליות (שכמה מהם מחזיקים במנהג המגונה של קריאת בלוג זה), היו מעיפים מבט אחד בזוויות הבלתי אפשריות בעיר הזאת, ממלמלים משהו על זה שבדיוק נסדקה להם השלדה ושועטים לאוקיאנוס להטביע את דו האופן חסר התועלת שבידיהם.

מסתבר שיש בעיר פתרונות יצירתיים לשיפועים הלא הגיוניים עליהם בנויים הבתים. מדובר על מין שילוב של רכבל ומעלית שעולה חצי דולר ולוקח אותך לפסגה הקרובה. לעניות דעתי, המקום הזה היה מתפקד ביעילות רבה הרבה יותר כאתר סקי, אבל אף אחד לא שאל אותי, אז המשכתי לשוטט.

הבתים בנויים בערבוביה, אבל אחד הדברים שמייחדים את העיר הזאת הוא הצבעוניות. כל בית צבוע בצבע אחר. אדום-כחול-צהוב (על הוורוד אפשר להתווכח). לאחר אימון העליות והתברברות קלה (וכואבת!) ברחובות העיר, חזרתי להוסטל לקול צהלות הילדים. התיישבתי בחדר האוכל ללמוד קצת ספרדית ונתקלתי בבחור מקוריאה הדרומית יושב עם הלפ-טופ שלו. דיברנו קצת. אמרתי לו שאני מתכוונת לצאת לטייל למחרת בעיר והזמנתי אותו להצטרף.

תמיד הייתי נחמדה מדי.

בבוקר יצאנו לטפס על אחת הגבעות. כבר ביציאה מההוסטל משהו נראה לי חשוד. אחרי מספר רחובות הבנתי מה קורה. הקוריאני פשוט לא נותן לי מרחב מחיה!
טריטוריה. מרחב אישי. מושג בסיסי שכל אדם זקוק לו. אצל הבחור הזה המושג הנ"ל לא קיים. הוא הולך קרוב מדי. מדבר קרוב מדי. אין לו שום כוונות נסתרות. הוא פשוט מין טיפוס שכזה. איך אני יוצאת מזה עכשיו?!

אז זזתי קצת הצידה והוא בעקבותיי. נדבקתי לקצה הרחוב והוא נדבק אלי. עברתי לצד השני וגם שם הוא לקח אותי לקצה. האטתי. האט איתי. ניסיתי ללכת מהר יותר, אבל זו היתה עליה אז ויתרתי. והקוריאני כולו חביבות. לא מבין למה אני נודדת לו מצד לצד, אבל שומר באדיקות על מרחק של מילימטרים ספורים ממני ודואג שנשאף את אותו אוויר פסגות.
רבאק. לא פלא שקוריאה הצפונית ניתקה איתם קשרים.

    
                                   ויניה דל מאר                                                                            טיול ל- Horcon

בנוסף לכל הצרות, הבחור (26), נטול כל רצון עצמאי משלו. אני שואלת "אתה רעב?" והוא מגיב ישר "את?" אני רוצה ללכת לאיזשהו מקום והוא ישר הולך אחרי. אני הולכת לזרוק משהו לפח. הבחור בא איתי. באיזשהו שלב הוא רצה להיכנס לקניון לחפש מצלמה. אמרתי לו שאם לא איכפת לו, אני אמשיך להוסטל, ועלצתי לנוכח האפשרות שמרחב המחיה שלי ישוב לתפקד כמימים ימימים. הבחור (26!!!) נתקף אימה פן אעזוב אותו כך באמצע העיר וויתר על השופינג. רבאק!!! יום אחד מישהי תצטרך להתחתן איתו. איך אפשר לחיות עם מישהו שמסכים איתי כל הזמן?! שעושה רק מה שאני רוצה לעשות? שמשתלט לי על מרחב המחיה וגורם לי לצאת מכליי בטיול הגדול שלי! שלי!!! איך אפשר?!

תגובות בנוסח "את צודקת" ו"מה שתגידי" יתקבלו בברכה (האחרות פשוט יימחקו).

למידע נוסף על: ואלפאראיסו קורי

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לואלפאראיסו?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בואלפאראיסו?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!