חורים נידחים, מדבריות ואושר גדול

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

11/12/07                                                                                                                                


                חורים נידחים, מדבריות ואושר גדול                                 



אחרי שבוע בקורדובה עזבתי את העיר הגדולה. הכיוון - דרום. כולם ממשיכים למנדוזה, אבל אני חייבת להיות יוצאת דופן ולנסוע לחור שאף אחד לא שמע עליו. קוראים לו San Agustin de Valle Fertil.
 
Valle Fertil (עמק פורה) הוא כפר קטן, שקט ורגוע, המוקף בגבעות ונהרות. האטרקציות העיקריות בסביבתו הם שני פארקים מדבריים מפורסמים, המהווים את גולת הכותרת של הפארקים בצפון ארגנטינה.
האחד - Talampaya - נחשב לפארק שמזכיר את הגראנד קניון בארה"ב, והשני נקרא Ishigualaso, אבל בשביל שגם מוגבלים כמוני יוכלו להגות את השם הזה, נוסף לפארק גם שם תיירותי -  Valle de la Luna - עמק הירח.

לקחתי אוטובוס לילה לסאן חואן, ומשם עליתי על אוטובוס שיקח אותי לכפר. ארבע שעות נסיעה. בקטנה. ברור לי שהסיכוי לפגוש פה איזשהו ישראלי הוא אפסי ביותר. בכל זאת, מדובר פה על סוף העולם.
אבל, כידוע, אנחנו תמיד מצליחים להידחף לכל חור, וחגי ואיתי השלימו די מהר עם גורלם וחלקו איתי את אותו חדר בהוסטל, שלוש מיטות. אני באמצע. כרגיל מעלה את הגיל הממוצע לגבהים חדשים.
הכפר מצא חן בעיני מהרגע הראשון. סוף סוף חור אמיתי באמצע שום מקום. שקט. רחובות שחלקם לא סלולים. מכונית שעוברת רק אחת לרבע שעה. לא מזכיר בכלום את הערים הגדולות שהיו מנת חלקי עד כה. נראה לי שאעביר כאן את שארית חיי.
אה. וגם חם. נורא. טוב, אולי לא.
 
  
כן. חם. ממש ממש. ולחשוב שמדובר על תחילת דצמבר. מאוורר התקרה שבחדר לא מצליח לעשות את העבודה. אין כוח לעשות כלום. רק לרבוץ ולרטון, ו-אוהו! כמה ששני אלה רוטנים. אפילו אני לא מצליחה להגיע לרמות האלה, ויעידו רבים שאני מומחית גדולה בתחום.
 
למחרת אנחנו נוסעים לשני הפארקים במיניבוס, יחד עם זוג שוודים, הולנדית ושוויצרי.
אנחנו מגיעים ל - Talampaya ומתבשרים שאפשר לטייל ברגל, על אופניים או במיניבוס. אני כמובן חייבת לענות את ישבני האומלל גם בחלק זה של המדינה, ומצטרפת לסיור מודרך על אופניים. בספרדית כמובן.
אנחנו רוכבים בינות לצורות סלע מדהימות ומדי פעם עוצרים לצילומים והסברים של המדריך. הנוף מדברי. אנחנו רוכבים בין צוקי ענק בעלי גובה בלתי נתפס. צועקים וההד עונה לנו בחזרה. להיט. פשוט יפהפה פה.
אחרי Talampaya אנחנו ממשיכים ל - Valle de la Luna. בפארק נמצאו מאובנים של עצים ובעלי חיים בני 180 מליון שנה. חלקים מהפארק נראים כמו אדמת הירח, לפחות כמו שהיא נראתה בפעם האחרונה שביקרתי שם. הפארק מלא תלוליות ומכתשים בעלי צבע ירחי משהו. אנחנו נוסעים במיניבוס ומדי פעם עוצרים להסברים (ספרדית!!!) וצילומים.
 
                          
אנחנו חוזרים להוסטל, יורדים על סטייקים במסעדת בשרים (זאת אומרת, רק הבנים טורפים. אני הולכת על סלט כיאה לבחורה), והולכים לישון, כשמדי פעם אחד הילדים (22 ו - 23. זאטוטים) מתלונן שחם לו, והשני מתווכח איתו ש"דווקא לא קר".
בלילה הראשון הם עוד נתנו לי לישון, אבל בלילה השני הם שברו איתי דיסטנס לגמרי ולא סגרו את הפה. הבטחתי שאתנקם בהם בבלוג אבל ירדתי מזה. שלא ייעלבו לי הפעוטות. הם עדיין בשלב התהיות מה ללמוד אחרי הטיול. אני מנפנפת בשני תאריי ומבשרת להם שתמו כל דאגותיי בחיים (לפחות אלה האקדמיות. בכל זאת, יום אחד אצטרך למצוא לי בעל וכמה ילדים).
 
ביום שאחרי הלילה הלבן הם עזבו אותי לנפשי ונסעו לאיי הפסחא. נשארתי לבד בהוסטל, בחדר משלי עם מקלחת ושירותים. אני לומדת ספרדית עם ספר שקניתי בקורדובה ועושה שיעורים כמו ילדה טובה. כיף חיים.
 
המחיה כאן זולה אפילו יותר מבשאר ארגנטינה, כיאה לחור שמכבד את עצמו. 13 ש"ח לינה ללילה כולל ארוחת בוקר. 15 ש"ח לארוחת צהרים שכוללת סלט, ספגטי ושתיה. הגלידה שלהם היא מדהימה ובמחיר מגוחך של 4 ש"ח. פשוט עוול לא לקנות.
המשכורת הממוצעת בארגנטינה נעה בין 800 ל - 1000 פזו לחודש, שהם כ - 1200 ש"ח. תיירים מהארץ ומאירופה מרגישים פה על פסגת העולם. בשבוע אנחנו מוציאים סכום שהם בקושי מרוויחים בחודש.
 
    Valle de la Luna

לאחר יום של רביצה אני מחליטה לשכור אופניים, כמנהגי בקודש. למרבה ההפתעה, האישה שמשכירה לי את האופניים לא דורשת שום ערבון עבורם. אחרי כמה דיוושים הבנתי גם למה. פשוט ברור לה שרחוק אני לא אגיע עם הכלי הזה.
אני מנסה לעלות עליית כביש קצרה אך תלולה. אני על ההילוך הכי גבוה, מנסה להוריד אותו, אבל שום דבר לא קורה. בסוף אני מוחלת על כבודי, יורדת מהאופניים ומתלכלכת בשרשרת כדי להוריד הילוך. אני מצליחה לטפס איכשהו ומגיעה לתצפית על אגם. היה שווה. את הדרך למטה אני יורדת אחוזת אימה. הברקסים בקושי עובדים. אני מנסה לא לדמיין את התמונה שלי מרוחה על שמשה קדמית של משאית, ואת תגובותיהם העולזות של חבריי רוכבי הכביש למשמע הבשורה ("העיקר היא הכינה הספד ללוויות שלנו").
באופן מפתיע כלשהו הצלחתי לשרוד את ירידת התופת (אל תתאכזבו מדי. תמיד תוכלו לבנות על דרך המוות בבוליביה), אני מחזירה את האופניים תמורת 4 ש"ח והולכת להעביר את שארית היום בהוסטל שלי מתחת למאוורר.
 
   

ולחשוב שיש אנשים בארץ שממש עובדים עכשיו...
חם רצח. מבחינתי מיציתי (וגם צילמתי אז יש לי הוכחות). אפשר לחזור.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

כל הכבוד

ירון

13.05.2008

ראשית כל הכבוד על היוזמה והספונטניות של הנסיעה, שנית אינ חזרתי מדרום אמריקה, השבוע מלאו לחזרה חמש שנים ואני לא מפסיק להתגעגע ולכן תענוג לקרוא את הבלוג. כל הכבוד שאת מגעיה למקומות האלו בצפון ארגנטינה, אני היית באזור ולצערי אז לא היה ידוע כלכ ךכ על כל המקומות כיווןשרק אז התחיל להיות זול בארגנטינה=הישראלים התחילו לשרוץ באיזור, אך הייתי צריך לפ

אין לכם ביטוח לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!