קורדובה ומספר תובנות...

03/01/2019
גרינגו אמריקה

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

5/12/07                                                                                                                                


                קורדובה ומספר תובנות על המין הגברי                                 


אז עזבתי את קורדובה.
קורדובה היא אחת משלוש הערים הגדולות ביותר בארגנטינה. היא נוסדה ב - 1573 כמושבה ספרדית, ונקראת על שם העיר קורדובה שבספרד. זוהי עיר הסטודנטים של ארגנטינה, הודות לחמש אוניברסיטאות בהן צעירי ארגנטינה לומדים בחינם לקראת תואר, עובדה שגורמת לכך שכל זכר ישראלי שביקר בעיר הזאת מתקשה לנגב את שובל הריר שנוזל משפתיו כשהוא מנסה לתאר את תהלוכת הדוגמניות ברחובות העיר. אם נודה על האמת, הרי כשהמופקרות הקטנות מסתובבות להן ברחובות עם התלבושת האחידה שלהן (חצאית מיני משובצת ועניבה) עלולה המוצ`ילרית הישראלית, שכל מה שיש לה להציע לאומה מסתכם בדגמ"ח ונוזל לחיטוי ידיים, להרגיש מעט מאוימת, אך למרבה המזל, הגברים הארגנטינאים נותנים יחס שווה לשתי האוכלוסיות ומתחככים בכולנו במידה שווה בחשכת המועדונים.
 
האמת היא שקצת נמאס לי מערים. לפני שהגעתי לכאן שמעתי סיפורים מסמרי שיער על טרקים שנמשכים שבועות, על שינה באוהלים בקור מטורף ועל מלחמת קיום הכוללת אכילת חלזונות ושתיית מי שופכין, אבל נכון לעכשיו אני רק יושבת במסעדות, עורכת מבחני טעימה לגלידות ומכלה את לילותיי במסיבות, כשהדבר היחיד שמנסה להרוג אותי כאן הוא הנהג הארגנטינאי. ואם כל זה לא מספיק, הרי שלחארות יש סייסטה בכל יום בצהרים, מה שאומר שאם התעוררתי בטעות מאוחר, וקצת השתהיתי בהוסטל, והשעה כבר אחת בצהרים ואני בדיוק רוצה לצאת לקניות וסידורים, אני יכולה לחזור לישון לפחות עד חמש, כשהפרימדונות יואילו לקום מהשנ"צ שלהם.
חצופים. גם אני רוצה.
 
גרתי בהוסטל חמוד בלי ישראלים בכלל. יחד איתי גרו בו עוד שני אנגלים, שעושים טיול מסביב לעולם, כמה ארגנטינאים, אוסטרלית מקסימה ממוצא אירני, קנדית, איטלקיה ועוד שתי גרמניות שכבר שכחו מה צבע השיער המקורי שלהן ואיך זה מרגיש בלי כימיקלים בדם. חלקתי חדר עם כל הבנות והשמחה היתה גדולה.
העובדים בהוסטל בקושי ידעו אנגלית, והאנגלים לא ידעו ספרדית, כך שהייתי מוצאת את עצמי במצבים הזויים בהם תרגמתי מאנגלית לספרדית ולהיפך, בלי שממש אבין מה אני מנסה להגיד באף אחת מהשפות. עברית כבר הספקתי לשכוח. הגויים בהוסטל הביעו התעניינות גדולה בעובדה שהספר שאני קוראת כתוב מימין לשמאל. הם הסתכלו עלי בהערצה על כך שאני מצליחה לקרוא את גיבוב האותיות הלא ברור הזה, אבל אני לא הייתי ממש משועשעת מהעובדה. זה לא סוד שהוקעתי את אליעזר בן יהודה ביום שבו התחלתי לעבוד עם מחשבים. למה מימין לשמאל למה???

ביום שהאנגלים הגיעו להוסטל, ישראל ניצחה את רוסיה בכדורגל.
לא שממש התעניינתי, אבל מסתבר שזה היה מצוין לאנגליה, והחבר`ה היו אסירי תודה ומאד נחמדים אלי. הם צירפו אותי ל - FaceBook שלהם ותלו בהוסטל דגלים של מנצ`סטר יונייטד (שאני לא בטוחה שהיא קשורה לעניין, אבל מסתבר שהיא ממש עושה להם את זה).
אבל הכל השתנה ביום שקרואטיה ניצחה את נבחרת אנגליה.
אחד מהם עוד התנהג נורמלי, אבל השני (דווקא החתיך) השפיל את הראש ולבש הבעת עצבות מעוררת חמלה. חוץ מלחבוש שק של אפר ולצום (בכל זאת היה ברביקיו מטורף בערב), הוא יישם את כל מנהגי האבלות הנהוגים כשנחרב אצלנו בית מקדש.
גברים. מעולם לא חיפשתי הגיון ולא אתחיל לחפש עכשיו.
 
ביום שלמחרת נסעתי עם מנואל, ארגנטינאי מההוסטל, לבקר ב - Villa General Belgrano (יש לקרוא כ"ויז`ה חנרל בלגרנו"). זוהי עיירה כפרית שנוסדה ע"י מהגרים גרמנים ואיטלקים. הבתים בנויים מעץ והרחובות קטנים ויפהפיים. כדי להגיע לשם נסעתי עם מנואל באוטובוס, ואז הגעתי למסקנה שעד כה רק חשדתי בה:
מסתבר שכל הגברים באשר הם, כאשר הם מתיישבים על כיסא בתוך כלי רכב ממונע כלשהו, חייבים, הודות למבנה ביולוגי מסויים, להכריז על טריטוריה ולהתחיל לכבוש שטחים. דהיינו, להתרווח על הכיסא, לשבת בפישוק איברים ולהשתלט על המשענת הבודדה שמפרידה בין שני המושבים. כך אנו מוצאים את עצמנו צופים בגבר שיושב לו בנוחות ובפישוק רגלים, ומנגד בחורה אומללה שיושבת עם רגלים צמודות וזרועות החובקות בחוסר אונים את תיקה, כשעל פניה הבעה מובסת.
לא שלא ניסיתי להתמרד, אבל הקלפים כולם נמצאים אצלו, היות ואם אנסה לשבת קצת יותר בנוחות, הרי שגופותינו יבואו לכדי מגע, ועם כל הכבוד, עוד לא הגענו לשלב הזה ביחסינו. לו, לעומת זאת, לא ממש איכפת מהעניין. ואין לו שום בעיה לחלוק איתי ועם חלקים ממני את השטח הנרחב עליו משתרעת גופתו.
 
                                                קורדובה, ארגנטינה
הדרך לויז`ה בלגרנו לוותה בנוף ירוק ובאגם מדהים שהתגלה לעיני הרדומות ברגע שבו הצלחתי לפקוח אותן. כשהגענו לשם השתלטנו על מסעדה מקומית לארוחת צהרים ואחר כך לקחנו מונית עד הנחל במטרה לשוב לכפר כשתסתיים הסייסטה של הנבלות. כשחזרנו, כל החנויות היו כבר פתוחות, ולא נשארה בידינו ברירה אלא לדגום שוקולדים, אלפחורס וגלידה. אחרי שהעברתי את עצמי התלבטות קלה אם לחזור או להישאר כאן למשך שארית חיי (גם ככה אחרי חודש פה לא יימצא האוטובוס שיצליח להכיל אותי), התגלגלתי בחזרה עם מנואל לאוטובוס שלקח אותנו חזרה לקורדובה. בתוך דקות השתנה מזג האוויר הבוגדני מחום מטורף ושמש קופחת לגשם ורוחות, ואנחנו נאלצנו לקחת מונית להוסטל ולהישאר שם עד הבוקר.
 
                                                 
ביום שישי בערב החלטתי להפסיק לערב אחד את ההתבוללות עם הגויים וללכת לפגוש קצת ישראלים בבית חב"ד.
נכנסתי לעזרת הנשים. זיהיתי מיד את הישראליות לפי נעלי ההרים. ישבנו ופתחנו בשאלות הרגילות (מאיפה? לאן? כמה זמן?). דווקא מאד נחמד, לפחות עד שמגיעים לשירות הצבאי ואז אני מורידה פרופיל במטרה להצניע את עובדת היותי עתיקה בשנים. שמענו קצת יהדות וזכינו לאכול ארוחה כשרה למהדרין בבית הרב. אחרי הארוחה חזרתי עם קבוצת ישראלים להוסטל שלהם, שם שיחקנו משחק רווי אלכוהול, בו נוכחו לדעת שלמרות גילי המופלג, אני מצליחה להשתכר לחלוטין משתי כוסות יין וכוס בירה. הם נשאו אותי איתם למסיבה. היה מצוין אני חושבת. חזרתי שיכורה להוסטל וישנתי עד 12 וחצי בצהרים.
 
                                                  
למחרת הלכתי עם האנגלי (כן כן. החתיך) בכוונה לבקר בבית של צ`ה גווארה. לפני שיצאנו הוא ביקש שאספר לו קצת על האיש והאגדה, אז פתחתי ויקיפדיה והשכלתי גם אני.
ארנסטו צ`ה גווארה נולד ב - 1928. הוא למד רפואה וערך מסעות רבים בדרום אמריקה (אחד מהם הוא הטיול שהונצח בסרט המעולה "דרום אמריקה באופנוע"). במסעותיו הוא התוודע לעוני והסבל שהיו מנת חלקם של תושבי המדינות בהן טייל, דבר אשר גרם לו לשנוא את האימפריאליזם הקפיטליסטי. הוא הצטרף לפידל קסטרו, ויחד ניסו להפיל את השלטון בקובה. לאחר מלחמת גרילה בפיקודו של גווארה, עלה ב - 1959 פידל קסטרו לשלטון. צ`ה גווארה היה לאישיות נערצת ופופולרית.
גווארה ניסה לגרום למהפכות בארצות נוספות, אשר התנגד למשטרן. הוא הגיע לבוליביה כדי לנהל שם מלחמת גרילה, אך נתפס ע"י הצבא והוצא להורג באוקטובר 1967.
צ`ה גווארה הפך לסמל של אומץ לב, צדק ומהפכה.
באמת שרצינו לבקר בבית שלו, אבל בדרך לטרמינל האוטובוסים פגשנו, האנגלי ואני, את חבורת הישראלים מהערב שעבר, ששכנעו אותנו לבוא איתם לפארק, אבל הצלחנו לאבד אותם כשעצרנו לצפות בחבורת רוכבי אופניים מדגימים יופי של קפיצות (פרנקו, אתה צריך עוד סיבות לבוא לבקר?!).
 
בלילה האחרון שלי בקורדובה החלטתי לבדוק את איכות הסלסה בארגנטינה. צירפתי אלי שתי בנות מההוסטל ויצאנו למועדון. כבר בכניסה התחלתי לחשוד. בחוץ התגודדו חבורות שהזכירו לי מועדונים מפוקפקים בארץ, אבל, כרגיל, בנות שילמו פחות, אז זו היתה סיבה מצוינת להיכנס.
בכניסה נערך עלי חיפוש פולשני בידי שוטרת חמושה. חשבתי שבזה תם החיטוט באיברי המוצנעים, אבל התבדיתי מיד כשנכנסתי. כל גברבר מזדמן שעבר בקרבתי המשיך עלי את החיפוש כאילו אני מחביאה נשק להשמדה המונית. הגוף שלי הפך לרכוש ציבורי והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להצטופף עם כולם ולנסות להכניס קצת אוויר לריאותיי (שעכשיו כבר היו שייכות לכולם). היה צפוף. היה חם. מזגנים עבדו רק כשממש עמדת מולם, והגרוע מכל - אף אחד לא ממש ידע לרקוד.
אחרי 45 דקות של סבל, עישון פסיבי וקירבה יתירה של המקומיים, ברחנו משם בחזרה להוסטל. הבנתי את העניין. לא מתקרבת יותר למועדוני סלסה ביבשת הזאת. סוטים כולם.
 
ביי קורדובה. אני ממשיכה להדרים.
למידע נוסף על: קורדובה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לקורדובה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בקורדובה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!