הטרק הקשה מכולם...

 כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...
  

1/3/08                                                                                                                                


הטרק הקשה מכולם (או - נפלאות הטונה והקטשופ)                                 

אז איך בכלל מתארגנים לארבעה ימים של טרק?
למעשה, חוץ ממים, שאפשר למלא בנחלים בדרך, צריך לקחת הכל עלינו, וזה אומר ה-כ-ל: אוהל, שקי שינה, בגדים ואוכל. צריך לסחוב הכל על הגב, וזה פאקינג כבד.
אז לארוחות צהרים לקחנו לחמניות וקופסאות טונה עם בקבוק קטשופ לתיבול (להיט היסטרי). לערב הצטיידנו באורז, עדשים ופסטה, אבל עם ארוחות הבוקר היתה לי קצת בעיה. כולם הרי יודעים שבלי היוגורט והגרנולה שלי על הבוקר כדאי לשמור ממני מרחק בטחון, אז לקחנו שיבולת שועל, קוקוס, צימוקים, קינמון, דבש ואבקת חלב, בתקווה שייצא משהו אכיל מהתערובת המפוקפקת הזאת.

ועכשיו, כשמיצינו את נושא האוכל, אפשר לדעתי לדבר כבר על הטרק עצמו.

היום הראשון
נקודת ההתחלה של טרק ה - Cerro Castillo מרוחקת כ - 27 ק"מ מהעיירה בה התאכסנו, מה שאומר שנאלצנו להזדקק לחסדי טרמפ חולף, כי לתחבורה הציבורית דווקא היום לא התחשק להגיע.
כרגיל התעוררנו, אולג ואני, שעה מאוחר יותר מהתכנון. ישבנו על הכביש וחיכינו. אף אחד לא עצר, חוץ ממונית שירות שניצלה את מצבנו הנואש ולקחה מאיתנו מחיר מופקע של 10 דולר (לתרופות). כשירדנו ממנה ראינו שביל, אז התחלנו ללכת. אני עם תיק גב 30 ליטר, שהכיל בגדים, ארוחות צהרים ל - 3 ימים, שקית שתיה ושק שינה, ואולג, עם תיק גב 60 ליטר פלוס, שהכיל בגדים, ארוחות בוקר וערב, ערכת סירים, גזיה וסכו"ם, כלי רחצה, מזרונים, שק שינה ואוהל.
ככה זה כשאתה גבר. אמנם מסוגל להשתין בעמידה, אבל די נדפק ברוב האספקטים האחרים.

                              
                                                                                 היום הראשון, אני עוד מחייכת

הילכנו לנו במשעול הפסטורלי, כשעדת זבובי סוסים חגה מסביבנו לפי הנוהל הרגיל. ההליכה היתה קלילה למדי, ובסופה הגענו לתחילתו הרשמית של הטרק (עד לאותו רגע לא היינו סגורים על זה שאנחנו בכלל על השביל הנכון). שילמנו כניסה 6 דולר לאדם וקיבלנו מפה. עוד 2 ק"מ של הליכה והגענו לקמפינג. אמרנו שלום לזוג צ`כים וצ`יליאני אחד. הקמנו אוהל, הדלקנו מדורה ובישלתי אורז עם עדשים. משום מה נדמה שהוא טעים יותר כשאוכלים אותו עם חול.

                             

כאילו, שלג זה טוב ויפה כשמסתכלים על התמונות ממצפה רמון (שמעתי שעובר עליכם חורף קשה בארץ. מזל שעברתי יבשת), אבל לא כשצריך ללכת עליו. מחליקים, נופלים, תומכים עם היד ואז היא קופאת. צורחים. לא קל.
המשכנו לעלות עד שהגענו ל - Pass שמבשר את סוף העליה, ואז התיישבנו לאכול צהרים.
בכלל, ארוחת הצהרים היא אחת מנקודות השיא של הטרק (נקודת השיא האמיתית היא הסוף שלו). גם נחים, גם אוכלים וגם מקבלים בסוף צ`ופר - פחות משקל בתיק.

                            
                                                                                          ומגיעים לשלג

אחרי שאנחנו מחסלים שתי קופסאות טונה (עם קטשופ), אנחנו מתחילים לרדת ומגיעים ליער שלצידו זורם נחל. עוד קצת הליכה והגענו לקמפינג (עוד נקודת שיא שאין לזלזל בה). איזה אושר. למרבה הצער אנו מגלים שאנחנו חולקים את הקמפינג עם עוד כמה שקיות אשפה שהשאירו אלה שהיו כאן לפנינו. וואלה. כבר יומיים שאני הולכת עם קופסאות טונה ריקות על הגב, ואף אחד לא סיפר לי שעוברת כאן משאית אשפה כל בוקר. בנוסף גיליתי כי מאחורי כל גזע עץ רענן, מפוזרים ניירות טואלט שהשאירו כאן בנות-מיני בבואן לעשות את צרכיהן. מותק, תפנימי, זה שאת מנגבת עם הנייר לא הופך אותו לזבל אורגני. 

                            

 
                            

היום השלישי (וזה שהכתיר את הטרק בתואר הקשה ביותר שלי ביבשת)
טוב, עד עכשיו טיילנו, צחקנו, נהנינו. עכשיו צריך לשלם, ולשלם הרבה.
מתעוררים בבוקר. השמש זורחת. מדורה (הגזיה שבקה חיים), ארוחת בוקר מפוקפקת, קיפול אוהל ויציאה ב - 11:30.
השמש הבוגדנית מתחילה להתחבא. אנחנו מטפסים בתוך היער. הכל עוד נראה תמים. השמים מתמלאים עננים. אנחנו עדיין לא חושדים. העננים מתחילים לטפטף עלינו. לא נורא, זה רק מוסיף לחוויה, ואז יוצאים מהיער.

                             
                                                                                 אולג עוד לובש חולצה קצרה
מעלינו קרחון, ממנו זורמים מים היישר לנחל שלאורכו אנחנו הולכים. רוח מתחילה לנשוב. קררר. הגשם לא מפסיק. עוצרים, לובשים מעיל פליז וכובע וממשיכים. ממש קר. הולכים והולכים עד שלאט לאט מחלחלת לתודעתנו ההכרה שבאיזשהו שלב ניאלץ לחצות את הנחל הזה. לא. אין גשר. מחפשים אבנים עליהם נוכל ללכת עד לגדה השניה. זה לא יילך. אולג מצליח לחצות עם הנעליים נגד מים שלו ומחכה לי בצד השני. אני לוקחת החלטה אמיצה ומחליפה את הנעליים-הלא-נגד-מים שלי בקרוקס. רבאק. קר בטירוף ואני הולכת לחצות נחל של מי קרחון קפואים. 

                            
                                                                                  מבט מלמעלה על הלגונה
יורד עלינו גשם והרוח לא מעלה על דעתה להפסיק לנשוב. אני לוקחת נשימה וחוצה את הנחל. א-ל-ו-ה-י-ם!!! איזה קוררר!!! הרגלים שלי מאבדות תחושה. מגע הרוח על כפות הרגלים שלי לאחר שהגעתי לגדה משאיר אותי בהלם. אני מחליפה חזרה לנעלי הרים ומתעטפת בכל שכבות הביגוד האפשריות. אני רועדת מקור ותוהה אם דלקת הריאות שלי תואלי להמתין עד שנסיים את הטרק או שתתקוף ישר בדקות הקרובות.

אני ממלאת מי קרחונים טהורים בשקית השתיה אכולת הירוקת שלי (שהמקסימום שהיא קיבלה עד עכשיו היה נביעות) ואנחנו ממשיכים. את החציה הבאה של הנחל, 15 דקות מאוחר יותר, אני כבר עושה עם נעלי ההרים שלי, וממשיכה עם נעליים חצי רטובות לכיוון ההר הקרוב.
הגשם, אם תהיתם, לא הפסיק אף לא לרגע.
אנחנו מתחילים לטפס ומגלים לימינינו לגונה ירקרקה יפהפיה. מצלמים קצת וממשיכים. הטיפוס מתבצע על סלעים ואבנים גדולות. לגמרי לא קל. מדי פעם איזה סלע מתאבד תחת רגליי, ואני צופה בו בדרכו למטה ושואלת את עצמי אם אני הבאה בתור. באיזשהו שלב אנחנו תופסים מחסה מהרוחות ועושים הפסקת צהרים (הטונה מעולם לא היתה טעימה יותר), וממשיכים לעלות (זה עוד רחוק?!).

                         
                                                                                          קר לי

מגיעים לנקודת תצפית פנורמית מדהימה. השמש לאט לאט יוצאת והשמים מתחילים להתבהר. מימינינו Cerro Castillo - פסגה שחלקה מושלג, המזכירה מבצר, או טירה, ועל שמה נקרא הטרק. ממולנו קרחון ענקי שמדי פעם משמיע קול נפץ וחלקים ממנו מתרסקים ונופלים. מתחתינו משתרע מישור עצום של שדות ואגמים, בו ניתן לראות את העיירה ממנה יצאנו לפני שלושה ימים.
אנחנו שולפים מצלמות ועושים בוק לנוף. עדיין קר ויש רוח חזקה, אבל שטויות. תיכף מתחילים לרדת.
אז זהו, שלא.

 

טוב, לפחות אין זבובים.

 

לאחר זמן שנדמה כנצח אנחנו מגיעים לסוף הירידה ונכנסים ליער, שם צריך להיות הקמפינג. הו הקמפינג. כמה שאני מפנטזת על הקמפינג הזה. קח אותי קמפינג. עוד כמה דקות ואנחנו בקמפינג.

 אז זהו, שלא!!!מסתבר שאיכשהו הצלחנו לפספס את השביל  ואנחנו מהלכים בינות לעצים וצמחיה עבותה. אני על סף דמעות, מרגישה כמו מרקו שמחפש את אמא, אבל בדיוק נגמר החופש הגדול ולא משדרים את הפרק האחרון. פתאום אולג מוצא את השביל. אנחנו עטים עליו באושר. קמפינג! אנחנו באים!!!

אז זהו, שלא!!!

 

                          

                                                                                        היום הרביעי

אחרי כחצי שעה הליכה ותשע שעות מהרגע שיצאנו בבוקר, אנחנו מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שאת הקמפינג כבר לא נמצא היום. החשיכה מתחילה לרדת ואנחנו מחליטים להקים את האוהל כאן, באמצע היער. אנחנו מנקים קצת את הקרקע מהצמחיה, בונים את האוהל ומתנחמים בעובדה שתיכף נדליק מדורה ויהיה לנו חם ונתחיל לבשל את ארוחת הערב.

 

אז זהו.
שלא!!!

 

מסתבר שהגפרורים נרטבו בגשם ושכחנו להביא מצית. האווירה עגמומית ביותר. עברנו כבר שלושה ימי טרק. אנחנו בג`יפה של הג`יפה. קרועים, תשושים ורועדים מקור, אבל אין מדורה ואין ארוחה חמה.
בלית ברירה אנחנו משלימים עם רוע הגזירה ונכנסים לאוהל, מדליקים פנס ואוכלים לחם עם הדבש של ארוחת הבוקר. נכנסים לשקי השינה והולכים לישון. בבוקר הכל כבר ייראה הרבה יותר טוב.

 

היום הרביעי (והאחרון!!!)
אנחנו משכימים לקול ציוצי ציפורים. בחוץ שמש. עדיין קר, אבל זהו, הגענו ליום האחרון של הטרק ואף אחד לא ייקח אותו מאיתנו. מחכה לנו ירידה למטה והוסטל שווה שבו כבר שריינו מקום. אנחנו יורדים ביער. מגיעים לנחל והולכים לאורכו. סוף סוף מישור. בלי עליות מתישות, בלי ירידות ששוחקות את הברכיים. הולכים. תיכף מגיעים. והולכים והולכים והולכים. זה לא נגמר. אני מתחילה לחשוב שזו פיקציה. לא מגיעים לשום מקום. עבדו עלינו. מתחו אותנו. הטרק הזה לא ייגמר לעולם.
ואז - גשר. חוצים נחל. וקצת בתים, ומחצבה, ועולים בשביל, וכביש, ואז סוף סוף מתגלה לעינינו Villa Cerro Castillo במלוא הדרה.

מגיעים להוסטל. איזה כיף!!! מקלחת של החיים. כמה לכלוך, אלוהים! מסעדה. ההמבורגר הכי טוב שאכלתי בחיים. חזרה להוסטל. מיטה אמיתית עם קפיצים. יש אלוהים והוא נמצא בדיוק כאן.

 

אמר מי שאמר - ואני לא יכולה שלא להסכים - חוויה, אם נודה על האמת, היא סיוט שהסתיים. 

                         
                                                                 ואני חוזרת לחייך