אמאאאאאאאא!!!

03/01/2019
גרינגו אמריקה

כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  
28/10/07                                                                                                                                

                  אמאאאאאאאא!!!                                   


אנחנו שבעה אנשים שדחוסים בתוך מטוס פצפון בגובה 3 קילומטר מעל פני האדמה. הרגלים שלי רדומות. דלת המטוס נפתחת. הרוח מכה בפנים בטירוף. האדמה רחוקה רחוקה. אני צמודה למדריך וקולטת שחיי נתונים לחלוטין בידיו. הוא מתקדם יחד איתי לעבר הדלת. הרגליים שלנו משתלשלות מהמטוס. הצלם ממתין לקפיצה. אף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה את זה או לא. מאוחר מכדי להתחרט. אני לא מספיקה לחשוב. המדריך עוזב ואנחנו נופליםםםםםםםם!!!!

אבל נתחיל מההתחלה.

עברתי להוסטל. החלטתי שאני עוזבת את חיק המשפחה המגונן וקופצת למי הים התיכון. הרבה ישראלים. חדרים משותפים. מזכיר קצת צבא, עם כמה הבדלים עיקריים שלא היו עוברים שום פקודת מטכ"ל. אני ישנה בחדר אחד עם עוד שני בנים שבמצטבר קטנים ממני ב - 20 שנה, ממוצע השינה הוא שעתיים ביממה, האפטר מתחיל באחת בלילה ונגמר אי שם בבוקר, תוך צריכת כמויות בלתי חוקיות של אלכוהול, מוסיקה בדציבלים גבוהים ומפגשים מקריים עם גויים ממוצא ארגנטינאי.

אין מה לדבר. נראה שהגעתי לחיים אליהם ייחלתי תמיד.

עופר, השותף לחדר, רוצה לעשות צניחה חופשית. גם אני רוצה. פשוט עוד אף פעם לא ניסיתי להתאבד ואני מרגישה מחוץ לעניינים, אז נרשמנו.

ההסעה תבוא לקחת אותנו בשמונה וחצי בבוקר. אני לא ישנה כל הלילה. כשאני מצליחה סוף סוף להירדם אני חולמת חלומות זוועה על צניחות ומטוסים. קמה בבוקר אפופה והולכת מרצוני להוצאה להורג.

אנחנו מגיעים ללה-פלטה אחרי נסיעה של שעה. מצטרפת אלינו חבורה של סטודנטים אירופאים שלומדים בבואנוס איירס. אנחנו מקבלים הדרכה מה צריך לעשות כשקופצים ומתחילים לחכות.

יש רוח חזקה, אז צריך לחכות שהיא תעבור.

אז מחכים.

ומחכים.

ומחכים עוד קצת.

באיזשהו שלב אחד הסטודנטים מציע לשחק רוגבי. הוא מסביר את הכללים למאותגרי הכדור שאני נמנית עליהם. שתי קבוצות. כדור אחד. צריך לרוץ איתו ולעבור את השער. ניתן ורצוי לעצור את הפולש ע"י התנפלות מסיבית עליו והכרעתו ארצה. אחרי מספר סיבובים אני מגיעה למסקנה שלמעשה מדובר כאן על הגרסה האירופאית לערמת ילדים. כן כן. מדובר בעוד המצאה ישראלית שנפלה בידי הגויים.

אחרי ציפייה דרוכה של שלוש שעות, הופעה מסיבית של עננים וטפטופי גשם קלים, הודיעו לנו שצניחה כבר לא תהיה היום. עופר ואני חוזרים להוסטל מתוסכלים ונאלצים לספר לכולם את הסיבה האמיתית לדכדוך שהתפשט על פנינו (המצנח של זה שלפנינו לא נפתח, היתה ועדת חקירה וזה נמשך שעות).

למחרת ניסינו שוב. מין מזוכיזם שכזה.

שוב נסיעה של שעה. שוב רוח. שוב מחכים שלוש שעות. בשלב מסוים הלכתי עצבנית לאחראי ושאלתי אותו מה קורה. הוא ענה בחוסר סבלנות שגם הם מחכים וזה לא בשליטתם, וחמש דקות אחרי זה קוראים לנו לבוא.

אני והפה הגדול שלי.

מלבישים אותי בחליפת צניחה. שמים עלי כובע מצחיק שאמור להגן על אונות המוח מפני התאיידות או משהו. מצלמים אותי ל - DVD וקדימה למטוס.

מטוס?! למכונת הכביסה הזאת הם קוראים מטוס?! הדבר הפעוט הזה אמור להעלות אותנו למעלה? אנחנו נדחסים פנימה וזה ממש לא פשוט. מדובר על טייס, שני צלמים, שני מדריכים שאנחנו צמודים אליהם, ושנינו. רועדים מפחד (זאת אומרת, רק אני רועדת. עופר הנבלה קול לגמרי). זהו. ממריאים.

הטיסה ארוכה. עולים למעלה, ועולים ועולים. האדמה מתרחקת. הצלם שלי לא מפסיק לתעד את האימה שעל פניי. אני מרגישה בחילה ותוהה אם יבטלו את הצניחה אם אקיא פה על כולם. ואז מגיעים לגובה של שלושה קילומטר.

המדריך שלי מהדק אותי אליו ברצועות. שיהדק עוד המניאק. מדובר פה על החיים שלי, כן?! הצלם של עופר פותח את דלת המטוס. הרוח מכה בפנים. קררר. הפחד משתק. המדריך של עופר מתקדם יחד איתו לכיוון הדלת כשעופר מבסוט מהחיים. בטח לקח משהו לפני שיצאנו. הם קופצים ואני נשארת לבד יחד עם הטייס, המדריך והצלם. אני מעכלת שיש רק דרך אחת למטה והיא לא דומה בשום צורה לזאת שבה הגעתי.

עכשיו תורי. המדריך שלי מתחיל להתקדם יחד איתי לכיוון הדלת. אנחנו יושבים כשרגלינו משתלשלות החוצה מהמטוס. הגובה בלתי נתפס. הצלם ממתין לאות. אני לא מספיקה לחשוב ואנחנו קופציםםםםםםםםםםםםםם!!!צניחה חופשית , בואנוס איירס

שניה וחצי של הרגשת נפילה מטורפת. לא מזכיר שום דבר שהרגשתי אי פעם בחיים. ואז, פתאום, זה כבר לא מרגיש כמו נפילה. האוויר שמתחתינו נותן לנו קונטרה. הרוח מכה בפנים. אני עפה.

הצלם מופיע מולי. אני מנסה לחייך. לעשות פרצופים, והוא נעלם, ואז מופיע שוב. זה מדהים מדהים מדהים!!! לא דומה לשום דבר שאני מכירה. אני עפה באוויר.

פתאום אני מרגישה מין רעידה. נפתח המצנח. מה זהו??? לא נופלים יותר? דווקא היה כיף. ולחשוב שרק ייחלתי לרגע שייפתח עלי שייפתח. אנחנו גולשים למטה. הצניחה רכה. המדריך מנווט את המצנח. אני נשבעת שאם אנחנו לא מגיעים לאדמה עכשיו אני מקיאה את נשמתי. האדמה מתקרבת יותר ויותר, ואז מגיעים למטה.

האדרנלין בשמים. החיוך המטומטם לא יורד מהפרצוף. אנחנו חוזרים להוסטל. יש תמונות ו - DVD. הוכחות מצולמות לאי שפיותי.

מסתבר שקפצתי ממטוס ואני עדיין בחיים. 

                                    צניחה חופשית , בואנוס איירס

נה נה נה נה נה.

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עזרנו לכם? הזמינו אותנו לקפה

הזמינו אותי לקפה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!

מחפשים מלון בדרום אמריקה?

קבלו הצעות מחיר ישירות למייל

תגובה חדשה

עשיתם ביטוח נסיעות לדרום אמריקה?

קבלו שיחת ייעוץ חינם!