טיסות לדרום אמריקה

מהרי האנדים עד למישור החוף - סיכום מסע

כמעט חודשיים אחרי, והכל כבר מאחוריי. המסע, החזרה, הנחיתה, הפגישה עם אמא ועם המשפחה, הדמעות, הבלונים, ההתרגשות. זהו. חזרתי לארץ. בערב הנחיתה אחי לקח אותי הביתה, ואני בהיתי בעיניים משתאות בנופים המוכרים. היי! מחלף חולון נשאר אותו הדבר. הייתי בטוחה שיגמרו אותו עד שאחזור. מה זה פה, בוליביה?


  כותבת הבלוג :

אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

8/9/08                                                                                                                                


                     מהרי האנדים אל מישור החוף - סיכום מסע         

כמעט חודשיים אחרי, והכל כבר מאחוריי. המסע, החזרה, הנחיתה, הפגישה עם אמא ועם המשפחה, הדמעות, הבלונים, ההתרגשות. זהו. חזרתי לארץ.
בערב הנחיתה אחי לקח אותי הביתה, ואני בהיתי בעיניים משתאות בנופים המוכרים. היי! מחלף חולון נשאר אותו הדבר. הייתי בטוחה שיגמרו אותו עד שאחזור. מה זה פה, בוליביה?
רצפת הדירה שלי היתה מכוסה בג`וקים מתים. איכסה איכסה. לה קוקרצ`ה בא לרדוף אותי גם כאן. שלחתי SMS-ים לכל העולם שאני פה, ושמי שרוצה לעזור לי לנקות ג`וקים מוזמן לבוא.
הלכתי לסופר, קיבלתי הלם מחירים ושאלתי את עצמי אם ההיא שמאחורי הדלפק באמת תבין אם אדבר אליה בעברית. ליתר בטחון ניסחתי גם משפט בספרדית, על כל צרה שלא תבוא.
לקח לי כמה ימים טובים להפסיק לחשב 8 שעות קדימה לפני שהרמתי טלפון למישהו. הג`ט לג, לעומת זאת, נשאר איתי כמה שבועות, כשניצלתי אותו כתירוץ להישאר ערה עד חמש בבוקר ולקום מתישהו לקראת אמצע הצהרים.
פתאום אני ישנה באותה מיטה כל לילה ופוגשת בגדים שכבר שכחתי מקיומם, פתאום אף אחד לא מדבר כאן ספרדית (חוץ מגיסתי, השכנה שלי והפרואנית שאורזת את המוצרים בסופר), פתאום אני כבר לא צריכה לזכור סיסמאות לכל האתרים ולא צריכה לעשות log out כדי שלא יעשו לי שיחות מהסקייפ. פתאום המסנג`ר נפתח אוטומאטית עם היוזר שלי, ואף אחד כבר לא מתנפל עלי בהודעות נוסח "אורית!!! כפרה!!! איך שאני מתגעגעת!!!!!!!" (וחבל שכך!).

                                          

 לפעמים, בטיול, הייתי שואלת את עצמי מה אענה כשישאלו אותי איך היה. אבל ככל שהתחבטתי בשאלה, גיליתי עד כמה קשה לי למצוא תשובה מתקבלת על הדעת.
זאת אומרת, תמיד אפשר לחייך, לגלגל עיניים, ולבשר במבט מלא נוסטלגיה ש"היה מדהים". הרי זה מה שכולם מצפים לשמוע, לא? אבל בינינו, איך אפשר לתאר בשתי מלים תקופת חיים של שמונה וחצי חודשים?
כי הטיול הזה היה חיים שלמים. הוא היה מלא ברגעי אושר מתפרץ, בחוויית חופש מוחלט, בנופים משכרים, בכיבוש פסגות ושאיפת אוויר הרים, באתגרים עוצרי נשימה, באנשים מדהימים ומפגשים עם תרבויות ועולמות אחרים, אבל היתה גם בדידות, והיו רגעי עצב, ורגעים של דמעות ותסכול ומשבר, ונדודים לא קלים עם תיק ענקי על הגב, וחיפושים תמידיים אחר מקום לישון בו, וחרדות של מה יהיה אם יגנבו לי את הדרכון או הכסף או הבגדים, וגעגועים מטורפים הביתה.

 ואם יש משהו שבאמת מתקרב להמחיש מה היה הטיול הזה בשבילי, הוא הבלוג הזה, שהתחיל כמייל תמים ששלחתי לחברים, ובהחלטה של רגע הועתק במלואו לתפוז, וקיבל את הכותרת המחייבת "בלוג".

לא באמת ידעתי אם תהיה לי הסבלנות להמשיך ולתעד בו את קורותיי עד הסוף, אבל הוא יצר אצלי סוג של מחוייבות, ולמרות ההשקעה שהוא דרש ממני, תמיד חזרתי אליו. והוא דרש השקעה. אוהו! שעות של ישיבה מול המחשב, כיווץ תמונות, המתנה של דקות ארוכות עד שהן הואילו לעלות. בממוצע השקעתי כ - 3-4 שעות בממוצע על כל רשומה. עוד מעבר על הכתוב, ועוד תיקון, ועוד הגהה, ורגע אחרי שאני מעלה, אני כבר נוזפת בעצמי שיכולתי לכתוב את זה יותר טוב, ושזה בטח משעמם, ומייגע, ואחר-כך באות התגובות שכל-כך כיף לקרוא (חוץ מזו של החצוף שהסתלבט לי על הישבן וצונזר באבחת עכבר). באיזשהו שלב אני קולטת שהבלוג הזה הוא הקשר הכי ישיר שלי לחברים בארץ. שבזכותו שום דבר לא הולך כאן לאיבוד, שום זיכרון, שום סיפור, ושגם אם שטף ההתכתבויות עם החברים בארץ הפך מקוטע (חוץ מאשר עם אחד מיוחד, שפעם אפילו היה טורח להגיב כאן), הם ייבחנו על החומר כשאחזור, אז אין להם ברירה אלא לעשות מנוי ולקרוא.

 לטייל לבד

לדרום אמריקה נסעתי לבד. לגמרי לבד. היו לי לא מעט חששות. מההתאקלמות, מהנסיעות הארוכות, משודדים, מנהגי מוניות. בכל זאת, בחורה לבד בארץ זרה.

ועם זאת, רוב הזמן אפפה אותי תחושת בטחון. האנשים בהם נתקלתי היו אדיבים ומוכנים לעזור (לפחות עד שהגעתי לבוליביה והייתי צריכה לשירותים), ונהגי המוניות היו מסבירי פנים ולימדו אותי ניב חדש של השפה (ואני טוענת - רק אם הצלחת להבין נהג מונית דרום אמריקאי, אתה יכול לומר בבטחון שאתה דובר ספרדית). במשך שמונה וחצי חודשים לא גנבו ממני דבר, לא תקפו ולא שדדו אותי, ומלבד קצת כאבי בטן וקלקולי קיבה, שרדתי לא רע את המסע הארוך. אין מה לדבר. חברת הביטוח עשתה עלי רווח נקי. מצדי השתדלתי לא לקחת סיכונים מיותרים, להגיע לערים חדשות בשעות האור, ולא להסתובב לבד בלילה (לפחות עד שהגעתי לקוסקו וגיליתי את מועדוני הסלסה. ילדה רעה שכמותי).
אבל בזמן הטיול קרו לא מעט אסונות לישראלים ששהו בדרום אמריקה, וזה לא היה קל. אחרי כל אסון כזה עושים חשבון נפש ומבינים שאנחנו לגמרי לא מחוסנים, ומתקשרים לאמא, מרגיעים אותה, ובד בבד חושבים בכאב על ההורים שאיתרע מזלם והם כבר לא יזכו לאסוף את הילדים מנתב"ג, ומתקשים לעכל, והלב בוכה יחד איתם.

 העובדה שטיילתי לבד פתחה לי פתח להכיר אנשים חדשים, במסעדות, באוטובוסים ובהוסטלים, לדבר איתם בשפתם (טוב, גם עברית נחשבת שפה), לעיתים להצטרף אליהם ולטייל איתם, ואם נמאס, פשוט לחתוך ולהמשיך הלאה.

קורס הספרדית שלקחתי לפני היציאה מהארץ היה חיוני לאין ערוך. מעטים הם דוברי האנגלית בדרום אמריקה, והיכולת לתקשר עם האוכלוסיה המקומית תרמה לי משמעותית - לא רק כשחיפשתי חדר בהוסטל או הזמנתי מנה במסעדה ("סין חמון פור פאבור"), אלא גם כשרציתי לקשור שיחה עם האדם שישב לצדי באוטובוס. רק אז הייתי באמת מרגישה שאני פוגשת את דרום אמריקה האמיתית, האותנטית, וחווה בצורה הכי ישירה שאפשר את דקויות התרבות של האדם הפשוט, שצמא כל כך להכיר ולדבר עם אנשים זרים מארצות רחוקות.

אבל טיול לבד גם דורש המון אנרגיה. זה לא פשוט להיסחב לבד עם תיק ענק ולחפש הוסטל. זה לא כיף לשבת לבד במסעדה, ואין מצב שיוצאים לבד לטרקים, אז צריך לחפש שותפים נאותים, או פשוט - לא לצאת.

מה שעשה את הטיול, מבחינתי, היו בעיקר האנשים שפגשתי. הנופים יכולים להיות מדהימים, החוויות יכולות להיות מטורפות, אבל כל עוד לא היה עם מי לחלוק את זה, זה לא היה באמת מושלם.

 את אולג פגשתי לראשונה במעיינות החמים בפוקון, שם גילינו שיש לנו תאריך יום הולדת משותף (בהפרש של כמה שנים טובות, אבל כל מה שאגיד ישמש נגדי, אז עדיף שאשתוק). אחר כך, בברילוצ`ה, יצאנו יחד לכמה טרקים, ואז התקרבנו, והחלטנו שממשיכים יחד עד דרום ארגנטינה, ובואנוס איירס, ואז התפצלנו, ונפגשנו שוב בבוליביה, ושוב נפרדו דרכינו, ובפרו נפגשנו שוב. לא יכולתי לחשוב על שותף אידיאלי ממנו. חוויית הטיול בזוג היתה שונה לחלוטין מחוויית הטיול לבד, וברוב המקרים גם מהנה יותר. יש עם מי לחלוק חוויות, יש עם מי ללכת לאכול. יש מישהו שהוא שותף להחלטות, שיושב לידי באוטובוס, ששומר על התיקים בזמן שאני מחפשת הוסטל, ושעצם הנוכחות שלו משרה הרגשת בטחון גדולה פי כמה וכמה.

טיול תמים או עבודה במשרה מלאה?
אז מי חשב שזה קל מי???

שומעים טיול לדרום אמריקה. חושבים איזה יופי. חופש. סייסטה (כמו שהגדיר את זה מישהו שראיין אותי לעבודה לא מזמן וישר הועמד על טעותו). איזו סייסטה? מה זה פה, הודו???
אנשים יקרים, צר לי לנפץ את הסטיגמה, אבל הטיול הזה היה לא פחות מאשר אוסף של משימות. הוא תבע ממני לקיחת החלטות לא פשוטות, לימוד אינטנסיבי ורציף של המסלול, כוח רצון, כושר גופני, עמידות בקשיים פיזיים, עמידה בלוחות זמנים, דבקות במטרה וידיעת שפה נוספת כדרישת סף.
אז לאיזו עיר לנסוע? ועם איזו חברת אוטובוסים? ולאיזה הוסטל ללכת? לאיזו אטרקציה לצאת? עם איזו סוכנות? עם אילו אנשים? ומתי? מתי???
ואז לארוז, ולקום מוקדם בבוקר, לעלות על אוטובוס, לנסוע 8 שעות, לרדת באמצע כלום ולחפש הוסטל עם מוצ`ילה ענקית על הגב, ואז לגלות ששכחתי את החולצה שאני הכי אוהבת בעיר שנמצאת 600 ק"מ מכאן. לצאת לאטרקציות עם אנשים שאני לא מכירה, לחוות לעיתים קשיים פיזיים וקור מטורף, לחזור אחרי שלושה ימים, לקנות כרטיס לאוטובוס הבא, ולהידחק במושב צר באוטובוסים רעועים, בדרכי עפר תלולות ומלאות אבק, לנסיעה של 12 שעות, וחוזר חלילה.

בדרך כלל הייתי שוברת את הרצף, לוקחת פסקי זמן מהמירוץ. לא אהבתי את החפזון הזה, שדרש להספיק הכל בזמן מינימום. הייתי מתמקמת במקומות שמצאו חן בעיניי, ונשארת יותר מיום יומיים. לפעמים שבוע, לפעמים גם שבועיים ויותר. הייתי נרקבת לאיטי, ואז, כשממש מרגישה שמיציתי, עוברת הלאה.

 והבלוג הזה - מה יהיה עליו?
כן. אני מודה. התמכרתי לכתיבה. והאמת היא שזה יהיה מרענן לכתוב דברים בזמן אמת ולספר על הרפתקאותיי בארץ המובטחת מהמחשב בבית.
אז אולי אמשיך את הבלוג, ואם כן, אצטרך לשנות את שמו, וצריך להתחיל לחשוב על שם חדש ("מדרום אמריקה לדרום תל-אביב" היה נשמע לא רע, אבל בשביל שזה יהיה אמין אני צריכה לעבור דירה).

 אז זהו. כבר כמעט חודשיים שאני בארץ. כבר לא סופרת שעות. כבר מדברת בסופר עברית בלי לחשוש (חוץ מאשר עם הפרואנית ההיא), כבר מתוזזת מראיון עבודה אחד למשנהו ומתכוננת נפשית לחזור לשוק ההייטק שזנחתי לאנחות לפני עשרה חודשים. אבל לפעמים נעצרת לרגע, מביטה החוצה מהחלון, מדמיינת בגעגועים את קוסקו, ואת ברילוצ`ה, וסמאיפטה, ומייחלת לחזור, רק לשבועיים, רק לטעימה קטנה, רק לנגיעה קטנטונת, ואז לשוב חזרה למציאות.
והיום, כששואלים אותי איך היה הטיול, אני פשוט מחייכת, מגלגלת עיניים, ומבשרת במבט מלא נוסטלגיה ש"היה מדהים, פשוט מדהים".

כתבות נוספות

פרו

התנדבות בבניית טורבינות לקהילות בפרו

האפשרויות לאקוטוריזם מתרחבות להם משנה לשנה, ואין ארץ בעולם היום, שאי אפשר למצוא ...

פרו

איקה וקוסקו

היי כולם. אחרי שבוע בקוסקו, כבר יש המון המון מה לכתוב. טוב, אז אחרי נסיעה של 1...

פרו

לימה והואראז

טוב, אחרי שבועיים מצויינים בבואנוס איירס, ואחרי שלא מצאתי מישהו שמתכוון לנסוע לפ...

פרו

טרק קניון קולקה

נסענו בלילה לפני, מתחנה מרכזית ארקיפה , פרו לכיוון 3287m) Cabanaconde), משעה 2:0...

פרו

טרק הסלקנטאי - פרו

נסענו במונית בחמש בבוקר, נסיעה של שעה וחצי עד לכפר Mollepata +2900. בכניסה לכפר ...

פרו

טרק הצ´וקקיראו

טראק הצ’וקקיראו שבפרו הוא טראק מיוחד ומאתגר. בשונה מהטראקים למצ’ו פי...

פרו

ווארז

הווארז, למי שלא יודע, הינה בירת טרקים בפרו. עיר די חדשה (בת 35 או יותר, היות ורב...

פרו

הסכנה שגבתה מחיר כבד בטרק

לאור מותו של המטייל אביב ברומברג ז"ל החלטנו להעלות כאן כתבה על מחלת הגבהים על מנ...

פרו

סיפור חטיפה באריקיפה

אחרי רבע שעה של נסיעה ברחובות ארקיפה ושיחת חולין קצרה עם הנהג כדי לתרגל עוד קצת ...

פרו

טרק סובב אלפמיו בווארז שבפרו

האלפמיו – נמצא ברכס הצפוני של הקורדילרה בלנקה בווארז שבפרו, והוא אחד ההרים...

המלצות

המלצה - הוסטל ריוונדל בלימה

מאת: shir , בתאריך: 18.03.2019

ההוסטל נמצא בניהולו של ליאור המלך ישראלי דובר עברית שחי שם כשנתיים וחצי ומנהל אותו במקצועיות רבה . אווירה ביתי...

המלצה הכי מדהימה על הוסטלימה

מאת: hilla , בתאריך: 30.01.2019

חשבתי וחשבתי איך לתת לכם את ההמלצה הכי מדהימה על הוסטלימה נחתנו בפרו וברגע שהגענו להוסטל מתן חיכה לנו בזרועות ...

בלימה רק הוסטל לימה

מאת: אריה , בתאריך: 09.12.2018

בלימה רק הוסטל לימה!!! עזרה מא׳ ועד ת׳ החל מטיול לאיקה (סקי חולות), המלצות כלליות על לימה, מסעדות וקניונים. מת...

המלצה חמה על הוסטל פירווה המעולה

מאת: עמית , בתאריך: 17.11.2018

מוצילרים יקרים אני חייב לשתף אתכם אני נמצא כבר שבוע בלימה בהוסטל ממש טוב והוא לא מוכר בכלל. כשהגעתי ללימה ישר ...

המלצה המלצה הוסטל פירווה

מאת: nitzan , בתאריך: 12.10.2018

הוסטל בלימה pirwa יחס מהמם, הבעלים והעובדים אדיבים וחמודים בטירוף תמיד רוצים לעזור ובמחירים מצחיקים הוסטל נק...

הוסטל pariwana הוא כנראה ההוסטל הטוב ביותר שהייתי בו בטיול

מאת: atar , בתאריך: 27.09.2018

הוסטל pariwana הוא כנראה ההוסטל הטוב ביותר שהייתי בו בטיול. התנאים מעולים, נקי מאוד, לא יקר, בר מגניב, מטבח מא...

המלצה על סוכנות לצאת איתה למאצו פיצו

מאת: אריאלה , בתאריך: 25.12.2017

סגרתי את מסלול inka jungle trail למאצ'ו פיצו עם סוכנות Amazon Peru travellers. המחיר שהם נתנו לי היה זול משמע...

הוסטל the flying dog - המלצה

מאת: שלי , בתאריך: 25.12.2017

הוסטל the flying dog, גם בשכונת מירהפלורס. נחמד, מסודר, ארוחת בוקר כלולה. מישהו בקבלה 24 שעות. לדעתי עדיף להגי...

המלצה על סוכנות WAROMA eco tours Peru ליציאה לטרק הוויוואש

מאת: eviatar , בתאריך: 05.09.2017

יצאנו עם המדריך אנחל ל8 ימים מושלמים בוויוואש, אנחל מדריך סופר סופר מקצועי, בדיוק מהסוג שצריך לוויוואש, כזה ש...

שניצל אקספרס בקוסקו

מאת: lala , בתאריך: 02.08.2017

חבריי המוצ'ילרים והמזוודונרים היקרים 🧳🎒!! הנמצאים בקוסקו😍 רוצה להמליץ לכם על מקום בניהול ישראלי 🇮🇱 ✨*ש...