לה פז, תהלוכות, ועליות שלא נגמרות

לה-פז התחילה איתי ברגל שמאל. עיר גדולה, רועשת, קשה להתמצאות, מלאה עליות רצחניות, שנעשות קטלניות יותר בגובה 3600 ומשהו מטרים מעל פני הים. כל טיפוס במדרגות (ויש המון כאלה בדרך לחדר בהוסטל) גובה ממני מחיר כבד של התנשפות בלתי פוסקת. אין חמצן באוויר פה. אין!


  כותבת הבלוג :
אורית נאמן
שמי אורית נאמן, אני בת 34, מחולון, מהנדסת תוכנה במקצועי.
לאחר שסיימתי תואר שני החלטתי לקחת חופשה ארוכה...

  

31/5/08                                                                                                                                


               לה פז, תהלוכות, ועליות שלא נגמרות         

לה פז התחילה איתי ברגל שמאל.
עיר גדולה, רועשת, קשה להתמצאות, מלאה עליות רצחניות, שנעשות קטלניות יותר בגובה 3600 ומשהו מטרים מעל פני הים. כל טיפוס במדרגות (ויש המון כאלה בדרך לחדר בהוסטל) גובה ממני מחיר כבד של התנשפות בלתי פוסקת. אין חמצן באוויר פה. אין!
ובנוסף גם קר. יופי באמת.
אז בימים הראשונים לא ממש עשיתי משהו חוץ מלהסתובב פעורת פה בשווקים ולהגיע למסקנה שסיבוב קניות פה ייגמר רע. ממש רע. הרחובות מלאים בנשים מקומיות (הנקראות "צ`ולות"), הלבושות בתלבושת אחידה תמוהה (הכוללת חצאית שמתרחבת דווקא באזור הישבן, גרבוני צמר עבים, זוג צמות שחורות ארוכות וכובע שלא קשור לשום דבר) ומוכרות את מרכולתן, הכולל, בין השאר, רגלי חזיר, עוברי למה מיובשים, מאובנים, צעיפים, כפפות, סוודרים מצמר אלפקות, מיץ תפוזים סחוט טרי, ועוד כהנה וכהנה מציאות, שבסופו של דבר מוצאות את דרכן לארץ הקודש בחבילות הנשלחות מהדואר הבוליביאני על ידי הישראלים הגודשים את העיר.

    

שכרתי לי חדר לגמרי לבד בהוסטל שנמצא במרכז ההתרחשויות וחיכיתי שמשהו יקרה. תמיד קורה משהו, לא?

כלום לא קרה.

באסה.אני צריכה לקחת את העניינים לידיים.

אז הלכתי לאכול.

מצאתי לי מסעדה קובנית שווה ביותר, בה מגישים ארוחת צהרים עסקית, הכוללת מרק ביתי עשיר, מנה עיקרית, קינוח ושתיה ב - 10 שקלים בלבד. היה נחמד, אבל קצת באסה לאכול לבד.

וכדי שלא יבינו אותי לא נכון - זה לא שאין פה ישראלים. נהפוך הוא. שוב כבשנו טריטוריה, והפעם את עיר הבירה הגבוהה בעולם. השפה המדוברת ברחוב היא עברית. שלטי ההמלצות, המתחילים במלים "ישראלים יקרים!" (כאילו עוד מישהו חוץ מאיתנו קורא את השפה הזאת) השתלטו על כל חנות, מספרה ואינטרנט. יש כאן מסעדת נרגילה ובית חב"ד, ומסעדה איטלקית שהבעלים שלה כבר מדבר עברית שוטפת. בעלי ההוסטלים נותנים הנחה אוטומאטית לישראלים, כי אין להם כבר כוח להתווכח, והמקלדות ברחוב הראשי הן כולן בעברית, כדי שלא נתאמץ (איזה כיף לכתוב ככה את הבלוג).

ובכל זאת, אני לבד, לפעמים מתוך בחירה, לפעמים לא.

אז נכנסתי לסוכנות נסיעות ונרשמתי לנסיעה ברחבי העיר באוטובוס תיירים. אם להודות על האמת, הרי שטיולים מאורגנים, שהם אימת כל ישראלי בארץ, הפכו לצורת הבילוי החביבה עלי. פה לא תמצאו זוגות חמוצי פנים בשלהי שנותיהם הנגררים אחרי מדריך ממורמר. הו לא. פה כולם צעירים, לרוב אירופאים, אוסטרלים, אמריקאים או קנדים, המטיילים, פעמים רבות לבד, או מקסימום בקבוצות של שניים-שלושה (להבדיל מאחיי הישראלים, המסתובבים בקבוצות של חמישה לפחות. כנראה כדי להגדיל את כוח המיקוח), אז נ-כון שהם לא יהודים, אבל בדרך כלל הם מתגלים כחברותיים, מעניינים ולא תמיד אנטישמיים. תענוג.

אז לקחתי מונית וחיכיתי עד כלות לאוטובוס (יחד איתי חיכה אמריקאי שעושה פה עבודת מחקר לקראת ספר שהוא אמור לכתוב. אמרתי מעניינים או לא?), ואז הגיעה אישה עם שלט שמבשר שהאוטובוס בתיקון ושנחזור מחר.

אוףףף.

חזרתי חפויית ראש למרכז העיר, ואז פגשתי את אסף.

את אסף פגשתי לראשונה בפוקון, בנר אחרון של חנוכה. מכיוון שגם הוא חצה את שנתו השלושים מצאנו שפה משותפת, ואז נפרדו דרכינו. בזמן שאני חרשתי את דרום ארגנטינה וצ`ילה, הבחור בילה לו שלושה חודשים בברזיל, הגיע לבוליביה, וכאן נפגשנו שוב.

סוף סוף אני מכירה כאן מישהו! לא עוד לבד!!!

זאת אומרת, נכון ליום וחצי הבאים, כי אז הוא ממשיך הלאה.

אז קפצנו לנו לסוכנות מזדמנת וסגרנו טיול מאורגן ל - Chacaltaya ול - Valle de la Luna (עמק הירח. כן. יש גם דבר כזה בארגנטינה. מעתיקנים). הורדנו את המחיר כמו ישראלים טובים, וזכינו ליום שלם עם מיניבוס ומדריך דובר אנגלית ב - 20 ש"ח בלבד.

הקצנו בבוקר. המיניבוס אסף אותי רבע שעה לפני השעה המיועדת וחיסל לי את התוכניות לארוחת בוקר, עמד בפקקים אימתניים ואסף את אסף מההוסטל שלו באיחור ניכר. מלבד שנינו, המיניבוס הכיל גויים בלבד. יופי.

אחרי נסיעה של שעה, הגענו לפארק הלאומי Chacaltaya. הגובה - 5600 מטר. הנוף עוצר נשימה. הרים ולגונות, ואז התבשרנו כי בשביל לראות את הנוף האמיתי אנחנו צריכים להעפיל ברגל עוד 300 מטר במעלה ההר.

אז התחלנו לעלות.

אחרי 10 צעדים התחלתי להתנשף. נעצרתי. נחתי. עוד 10 צעדים. התנשפות. מנוחה, וכך הלאה. זה לא חוקי לחיות בגבהים האלה!!!

בסוף הגעתי לפסגה, משם נשקף אלינו נוף יפהפה. במרחק ראינו את אגם טיטיקאקה, המחבר בין בוליביה לפרו, ושאליו אני עוד מתכננת להגיע. ואז אמר המדריך שמי שרוצה לראות את הנוף האמיתי מוזמן לטפס עוד קצת.

נוכל קטן.

ניסיתי את כוחי, אבל כשהגעתי למדרון מושלג וחלקלק וראיתי את חיי עוברים לנגד עיניי, ויתרתי על ההמשך, ונתתי לגויים להמשיך לבד.

    
                              הנוף מ- Chacaltaya                                                                  הנוף מ- Chacaltaya

אחר כך נסענו ל - Valle de la Luna (עמק הירח). נסיעה ארוכה שחצתה את כל לה פז, ובה הרשיתי לעצמי לישון כמו איזו חיילת פעורה. העמק עצמו היה יפהפה ובהחלט שווה את הטיול. כשחזרנו ללה פז. ירדנו, אסף ואני, ליד איזו מסעדת סושי שהוא המליץ עליה, רק כדי לגלות שהיא נפתחת רק בשבע בערב (ונסגרת בתשע. שאלוהים יעזור להם). אז חזרנו למרכז, עשינו סיבוב מסעדות ובסוף התפשרנו על איטלקייה.
אוף. ההחלטות שצריך להחליט בטיול הזה.

למחרת אסף נסע, ואני, בלית ברירה, לקחתי טיסה לרורנבאקה (Rurrenabaque), בשביל לטייל בפאמפס, אזור הביצות של בוליביה, שעליו אספר בפוסט נפרד. כשחזרתי מרורנבאקה תכננתי לבלות יומיים של קניות בשוק המכשפות שבלה פז, לשלוח חבילה לארץ ולהמשיך הלאה, אבל המכשפות חשבו אחרת.

    
                              Valle de la Luna                                                                   Valle de la Luna 

יום שבת בבוקר. אני מתעוררת לקול תופים וחצוצרות. יש תהלוכה. בכל העיר. 22,000 איש צועדים במשך יום שלם ברחבי לה-פז כולה, במפגן שנראה כמו עדלאידע אחת ענקית, מלווה בתזמורות הצועדות עם כולם ומנגנות מוסיקה, שכנראה לא אצליח להיפטר ממנה בימים הקרובים. בנוסף, כל החנויות סגורות, מה שהרס לי את התכנון לסיים עם השופינג סוף סוף.


אם להודות על האמת - כל הכבוד להם. אלפי גברים ונשים, חלקם במיטב שנותיהם, צועדים, רוקדים, שרים ומנגנים במשך יום שלם ברחבי עיר מלאת עליות מטורפות. מהבוקר עד הלילה, והם עוד ממשיכים לחייך. אני הייתי עושה פרצופים כבר אחרי חצי שעה.


אז בבוקר עוד הייתי תמימה. ירדתי לרחוב, צילמתי תמונות, ושמתי פעמיי לאכול ארוחת בוקר במסעדה שווה הנמצאת במרחק רחוב וחצי מההוסטל שלי. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לצלוח את ההמון, התהלוכה והשוטרים, אבל הדרך חזרה היתה קשה הרבה יותר, ואני הבנתי שהיום אאלץ להישאר במרחב המצומצם שבין ההוסטל שלי לאינטרנט למסעדת נרגילה הסמוכה.

כן כן - מסעדת נרגילה. בלב בוליביה! תפריט בעברית. אוכל ישראלי. ישראלידה פתוחה. ו-רבאק! אנשים! כמה שאתם מעשנים! ובאילו כמויות! איך הריאות שלכם ייראו כשתגיעו לגילי, למען השם?! ואיך הריאות שלי כבר נראות אחרי 7 חודשים בדרום אמריקה?! אחד הדברים בעטיים אני מייחלת לחזור כבר לארץ הוא החוק החדש נגד עישון בפאבים ובמועדונים. איזה כיף זה הולך להיות!!!

    
                                תהלוכה בלה פאז                                                                                 צ’ולה 

כשכבר אזרתי אומץ בכל זאת לרדת לרחוב כדי לצפות בתהלוכה, תפס את ידיי בחור מקומי וניסה לשדל אותי לרקוד איתו. איכשהו נמלטתי ממנו, אבל הבחור השני היה קצת פחות חביב, לפת לי את הזרוע ותבע לדעת אם התהלוכה מוצאת חן בעיניי. הודיתי שכן, השתחררתי וברחתי משם. בערב התנגשו בי שני שיכורים בעלי מסת גוף בלתי מבוטלת, ואני הבנתי שזה בדיוק הזמן לעלות לחדר וללכת לישון.

יומיים אחר כך הגיע ללה פז אולג, הזכור לטוב מימי פטגוניה הבלתי נשכחים. השלמנו פערים של חודש וחצי, ויחד יצאנו לחרוש את החנויות. היה לא קל. שוטטנו, התלבטנו, התמקחנו, קנינו מכל הבא ליד, ושלחנו הכל לארץ במחיר שהשתווה כמעט למחיר הקניה.


יום לאחר מכן תכננו לנסוע יחד לסוראטה, עיר יפהפיה השוכנת במרחק 4 שעות מלה פז, אבל אולג תכנן לנו צורת בילוי אחרת, כשהתעורר בבוקר כואב ודואב וטען שיש לו סלמונלה. לקחתי אותו למרפאה המקומית, ואחרי דקירות ודגימות (שלא ארחיב עליהן את הדיבור), פסקה הרופאה, לדאבונו הרב, שסלמונלה דווקא אין לו (הוא כל כך רצה להיכנס לסטטיסטיקה), אבל ניחמה אותו באמרה שיש לו זיהום בבטן ושעליו לקחת אנטיביוטיקה ועוד איזה רעל שמרפד את הקיבה מפני הזבל שמוכרים לנו ברחוב.

הבחור חזר לחדר שמח ונרגש, לקח את הכדורים כמו שצריך, ולמחרת קם כמו חדש והואיל להוציא אותי סוף סוף מלה פז, אחרי שבועיים וחצי בהם שהיתי בעיר הזאת ללא יכולת לעזוב אותה.

                      
                                                      שוק המכשפות                                                    ילדה מנסה לאכול גלידה

ואני אשקר אם לא אודה שהרגשתי צביטה בלב כשראיתי את הנופים שלה בפעם האחרונה.

למידע נוסף על: לה פאז