טרק הוואי וואש

כותב הכתבה/טור :
אני, שרון סופר, עובד 7 שנים בחברת היי-טק בת"א. באזור פברואר 2006 החלטתי שבאוגוסט זה הזמן הנכון מבחינתי להגשים חלום קטן ולטייל בפרו. התחלתי לחפש מידע וטיפים באינטרנט ומכאן יצרתי מסמך שתיאר את מסלול הטיול שלי 


                                                                                                                                  

                   המשך המסע בפרו - טרק הוואי וואש                                

היום הראשון
את הטרק סגרנו לבסוף עם הרביעייה מה- Hostel שלנו, עמרי, תום, אופיר וזאב. עברנו המון לבטים וכמעט התפשרנו על ה- Santa Cruz, אפילו הודענו ב- Email שכנראה מסמך ההכנה שלנו הוא רק guide lines ואיננו מחייב. החבר’ה מאוד עודדו אותנו להצטרף משתי סיבות, האחת זה יצא יותר זול והשנייה כי היה לכולנו נחמד יחד בחדר. לאחר ים של לבטים סגרנו כולם 7 חבר’ה במחיר של 125$ דרך ה- Hostel   שלנו. את פרטי המסלול וסגירתו ערכנו עם Andy, שהיה ממש נחמד. הכי ישוב לסגור את התפריט היומי ושהמחיר כולל מיסי מעבר, הגנה משודדים.
שילמנו על ימי השהיה שלנו וביקשו לשמור לנו מקום בחזרה. השכמנו ב- 4:30 בבוקר, ארוחת צהריים נערכה ב- 4:30. בשעה 5:30 נסענו במונית לתחנת אוטובוס בליווי של עוזר מדריך הדרך, אלפונסו. אלפונסו הוא סטודנט מלימה צאצא של סבתא יפנית ודובר אנגלית טובה. שם הכינוי שנתתי לו היה שונום סונום. מתחנת האוטובוס בווארס נסענו ל- Chikan, נסיעה של כשעתיים. הנסיעה בחציה על כביש ובחציה שני על דרך עפר. מיני וואן אסף אותנו ב- Chikan ונסענו ל- LLamak (ימק). ב- Llamak אספתי מקלות הליכה ששכרתי מ- Andy, פגשנו בפליקס המדריך ומשם במקום ללכת את המסלול של היום הראשון המשכנו למחנה. נאמר לנו שבשבועיים שקדמו להגעתנו ירד שלג על כל מי שהלך לטרק, רוחנו איתנה להמשיך לפי התוכנית ולא חששנו מכך. סיבת הגעתנו למחנה בעצם הייתה שהחמר שלנו לא הגיע . למען האמת זו הייתה החלטה טובה היות והמסלול היה סתמי על דרך עפר. כמיטב מסורת הנהגים בדרום אמריקה, הנהג נסע כמו מטורף ולא היה חסר שניפול לתהום. תומר מצא מדבקה של Titanic על המיני וואן ושאל" "אם שם המיני וואן הוא טיטניק, מעניין מה יהיה סופנו?" עצוב אבל מצחיק.
שונום סונום והחמר לא ממש ידעו להקים את אוהל הבישול, הם ניסו להקים אותו כך שהרצפה הייתה בצד. כמובן ששינסו מותניים והצלנו את המצב.
ארוחת הערב הייתה סתמית, פליקס מדריך הדרך הינו גם הטבח. למאהל הגיעה קבוצה נוספת של ישראלים שסגרו עם Casa Jaimes, נפגוש בהמשך את ליאל, צחי, עדי וכן קצין וקצינה שהשתחררו וחורשים את דרום אמריקה.
ניסינו לסדר את השינה באוהל, בכל זאת 3 אנשים באוהל לא כזה גדול. 

היום השני
כל הלילה ירד על האוהלים מבול ועם בוא הבוקר שלג. תומר ישן כמו שצריך ותפס לנו חצי אוהל, חמי ישן בסדר אבל בכל פעם שהתהפך חטפתי בעיטה ואני לא ממש ישנתי בטרק, נותרה לי חלקה קטנה שאי אפשר לזוז ממנה ובטח שלא להתהפך. את היום התחלנו בעליה חזקה מעלה של כ- 600 מ’ בו בזמן שהשלג ירד עלינו. אם לאמר את האמת זו הייתה חוויה נחמדה ולא סבל כמו שזה יכול להישמע. בשלב מסוים בעליה קבוצה של אירופאים פנסיונרים פשוט עקפה את חמי ואותי, זה היה כ"כ משעשע שצילמנו וידיאו שמתעד את המאורע. את אותה קבוצה עברנו בהמשך ומאז לא התראינו יותר.
תומר הפתיע אותנו לטובה והתקדם מעולה עד הסוף, בנוסף הוא היה היחידי שלא לקח כדור לגבהים. שניות לפני ארוחת הצהריים פגשנו 2 ילדים מקומיים קטנים, אופיר ואני החלטנו לצלם אותם ולתת להם סוכריות מארוחת הצהריים שלנו. הילד הקטן רץ בהתלהבות ונפל, אבל את הסוכרייה הוא לא פיספס. הדעות בין המטיילים שונות בנוגע האם לחלק אוכל וממתקים או לא, בכל זאת החלטנו לחלק מידי פעם, כמחווה של רצון טוב. אחרי מספר שעות עצרנו לאכול צהריים ומיד אח"כ החלנו לעלות עלייה קשה נוספת.
חמי ואני החלטנו שזה הזמן הטוב לבדוק שהסוסים סוחבים ופשוט עלינו עליהם לזמן מה. כשעתיים מהמחנה החבל של הסוס שלי הסתבך לו ברגל והוא החל דוהר לו. לצערי אין מושכות כמו שאנחנו מכירים אז הפלתי את עצמי על השלג. מאוחר יותר חמי ציין שפשוט עדיף היה למשוך את החבל חזק. מנקודת הנפילה המשכתי עד ללגונה הבאה ולמחנה. עמרי, תום, זאב ואופיר כמובן היו ראשונים, הם בכושר טוב יחסית אלינו ובילו תקופה לא מבוטלת בדרום אמריקה.
במחנה גילינו שהציוד לא נשמר טוב מגשם כל האוהלים היה רטובים, בלית ברירה חמי ואני החלנו לייבש את האוהל שלנו בנייר טואלט. בפעם הראשונה פרסנו את ערכת הקפה שהבאתי, המים לא ממש רתחו אבל בשביל תה ויסוצקי מהארץ זה מספיק היה טוב. כולנו לגמנו תה, זה נתן לנו הרגשה טובה.
לאחר ארוחת הערב החבר’ה שיחקו קלפים, משחק ה- Ass Whole שעמרי לימד אותנו (פרטים על המשחק בסוף הסיפור). משום מה תומר הפסיד רוב המשחק, לזכותו ייאמר שהוא לא התייאש והמשיך לשחק.

               

                          

היום השלישי
התחלנו ללכת לכוון הלגונה שליד, חצינו את הנהר, לא לפני שחמי נפל בניסיון לעבור אותו. הוא אישר שהמים באמת קפואים ממדרגה ראשונה. התחלנו לעלות עליה קשה, מעטה בזיגזגים ויותר ישירה מעלה. לצערי ביום הזה היה לי קצת חום ושלשולים והברכיים שלי חדלו מלעבוד כמו שצריך, היה לי פשוט קשה ביותר.
בהמשך עברנו עוד מספר נחלים עד לארוחת הצהריים. תומר וחמי סחבו ממש טוב והתקדמו עם כולם, אני נותרתי הרבה מאחור מדדה לאט לאט. בסופו של דבר חברתי לכולם באזור ארוחת הצהריים. הרגשתי רע ובחילות אז לא ממש אכלתי נחתי מעט והמשכתי הלאה. בסיום העלייה פגשתי בחברה מ- Casa Jeime, ליאל שאותו עוד נפגוש בקוסקו ואת שני הקצינים. טיהור המים לא עבד טוב עם שק מים פנימי בתוך התיק, אתה בעצם שותה המון כלור מהטיהור ב- "טהר מים", ליאל הוסיף אבקה כמו זיפ של פעם ונתן לי לשתות מהשתייה שלו. אני מוכרח לאמר שזה היה מרענן, ללא הרגשת בחילות. בזמן הזה החבר’ה היו כבר רחוקים ממני והברכיים שלי לא ממש זזו. כולם הגיעו למחנה כשעתיים לפני, למזלי אוסקר החמר בא עם סוס כ- 3 ק"מ מהמחנה. כשראיתי אותו ידעתי שעכשיו יהיה קל יותר, הוא ממש רץ למחנה, נראה היה שלסוס קשה יותר ממנו. לראות את המחנה ואת החבר’ה היה רגע של אושר.
הבנתי בערב שהחבר’ה משחררים ניצרה ומפליצים חופשי באוהל בו אנו אוכלים. בלית בריה הומצא חוק ה- 5, כלומר יוצאים החוצה ,יורים וסופרים 5 שניות לפני שנכנסים לאוהל. החלק הכי מצחיק זה כשהייתי הולך לישון החוק נשבר כ"כ בקלות והאוהל הפך לשדה קרב.

                                                         

היום הרביעי
זהו יום הליכה דיי קצר כ- 4 ש’ בלבד. בדיעבד היינו מעדיפים להמשיך עד לעליה לסאן אנטוניו ושם להקים את האוהל, היום שלמחרת מאוד קשה. הברכיים שלי עדיין לא התאוששו וכנראה שבכלל לא, אז את רוב הדרך עשיתי על הסוס ששכרנו מראש.
הנוף לא היה מי יודע מה, אבל זה מה שיש. נחנו מעט והלכנו בשעה 13:00 ל- Aguas Clientes, למעיין מים חמים. לאחר הליכה של 1/4 ש’ הגענו לבריכת המים, בריכה מתוחמת בבטון ומים חמים (כ- 38 מעלות( זורמים כל הזמן. העברנו שם כשעתיים יחד עם בירות ושתייה שקנינו מבית באזור. אחרי 4 ימים של חוסר מקלחת, מלבד מגבונים לחים זו הרגשה טובה. היו לנו בנוסף מגבונים אלכוהוליים שנתנו הרגשת חיטוי כלשהי, אבל זה לא כמו הדבר האמיתי.
בנוהל הקבוע אחרי ארוחת העבר שוב שיחקו החבר’ה קלפים, תומר גרר אחריו את הרביעייה מה- Hostel לשחק ערב אחרי ערב. מצד שני אין הרבה מה לעשות בחוץ בשעות הערב. כשזה התאפשר שמענו מוזיקה מה- IPod של תומר. הבעיה בגבהים היא שהקור משפיע על המכשיר ואז הסוללה נראית גמורה.
ניסינו להרתיח תה ויסוצקי מהארץ אבל מה לעשות עם מעט חמצן במקרה הטוב סיימנו עם תה פושר.

                            

היום החמישי
זהו יום קשה במיוחד עליה ארוכה של מספר שעות ואז מי שרוצה עולה לסאן אנטוניו, עליה נוסת מאוד קשה, נטולת זיגזגים לחלוטין. מגיעים שם לגובה של 5000 מ’, כלומר עולים כ- 800 מ’ וזה קשה לאחר עליה של מספר שעות.
יצאנו אלפונסו ואני לפני הזמן כדי שאתחיל את סאן אנטוניו לפני כולם, אולי כך אני אגיע איתם למעלה. את 2/3 מהדרך עליתי על סוס, כך שלי היה קל יותר. בסיום העלייה הראשונה חשבתי לתומי שהנה הגענו לסאן אנטוניו, אופטימי הא? טוב הנוף היה יפה ומושלג, יובל יפהפה שנפרש לפניך.
ישבנו, אלפונסו ואני, לאכול צהריים והחלנו לחפש את העלייה לסאן אנטוניו. אלפונסו התברבר בדרך כך שחברנו לחבורה לפני סאן אנטוניו, כל התכנון להתחיל לעלות לפניהם נמוג לו. עליה ממש קשה עבורי ולהפתעתי גם לרביעייה שהייתה איתנו. חמי ותומר נשברו מהרעיון של לטפס שוב והמשיכו למחנה, האמת אני לא מאשים אותם זה ממש לא פשוט. את העלייה לא ניתן לעשות עם סוסים אז נאלצתי ללכת כמו כולם. סבלתי ממש בעליה, שוב בנוהל הברכיים סירבו להתקפל בצורה טבעית. איתן לא להישבר ולהמשיך עד הסוף, למרות הגשם והברד, הגעתי סוף כל סוף לתצפית. הנוף שנגלה לעיניי פשוט מדהים ראו תמונות בהמשך, אכן המאמץ היה שווה. עם ההגעה לתצפית למעלה החל לרדת עלינו שלג, מה שהפריע לתצפית. למזלנו השלג ירד לפרק זמן סביר ויכולנו לצלם תמונות טובות. בשל הגובה אופיר ואני הרגשנו קצת כאבי ראש וסחרחורות, לא משהו ברמה מסוכנת.
עמרי, תום, זאב, אופיר ואני עשינו תמונות משותפות לפני הירידה חזרה. פליקס, המדריך, ואלפונסו, העוזר שלו, עלו איתנו בעוד שהמדריך של Casa Jeime בכלל לא עלה. משום מה זה נראה תמוהה וחסר אחריות. הירידה עברה בכוון שונה מזה שעלינו כדי לקצר זמנים, טוב שיש מדריך לא?

                  
הגענו למאהל עייפים אך מרוצים, חמי ותמר נתנו לי עידוד על עצם העובדה שעליתי לתצפית. במאהל דיברנו על חלוקת הזמן של היום הקצר הקודם מול היום. אני עדיין חושב שהיה צריך לחלק שונה ולישון קרוב לסאן אנטוניו. נראה חבל שאנשים לא יראו את הנוף המדהים הזה.
ביום הזה חמי כבר לא רצה להמשיך יותר, הוא אפילו ניסה לשלם לפליקס המדריך כדי ללכת חזרה ל- Huaraz. הדבר לא היה ריאלי היות והיה לוקח כיומיים לחזור ולנו נותרו 3 ימים, בסופו של דבר לא נותר לחמי אלא להישאר.

היום השישי
בהשוואה ליום הקודם היה קל יותר, התחלנו בירידה לשם שינוי ולא בעליה שהייתה עד כה. ירדנו בוואדי מלא בנחלים רבים הזורמים אליו. רוב הדרך עשיתי שוב על סוס, היום הקודם היה יותר מידי לרגליים הקלוקלות שלי. חמי וזאב לא הרגישו טוב כך שמידי פעם הם הצטרפו לסוס חירום שהיה איתנו. הנופים הזכירו לנו את הצפון היפה שלנו בתוספת הרי ענק. בזמן שהלכתי, לא על הסוס, אופיר הצטרף אליי, בד"כ אופיר היה בין הראשונים עם זאב. דיברנו על המון דברים כולל מה ההמלצה של לאופיר לעשות עם חזרתו לארץ. אני כמובן המלצתי ללמוד ולשלב עם מה שעשה לפני כן יחצ"נות.
עצרנו בעיירה חביבה כדי לקנות קצת דברים טובים. קניתי לי אבקת זיפ לשיפור טעם המים. הרעיון לא להכניס כמות גדולה ולעשות מיץ חלש אחרת מפספסים את המים וזה גם מצמיא. קניתי קולה ופירות לחמי, תומר ולי והמשכנו הלאה למחנה.
עם הגיענו למחנה החל לרדת ברד והמון, היה ממש נוח שיורד ברד כשאתה באוהל ולא בחוץ. לאחר רגיעה מהברד חמי ואני בנינו סכר קטן מסביב לאוהל כדי שמים לא יחדרו מתחת או יחדרו לתוך האוהל. לצערי תומר גילה יכולת סוציומטית ולא רוח צוות ונמנע מלעזור לנו, בתואנה שזה לא יעזור והוא לא מאמין בזה. מעניין מאיפה בא לא הרעיון? אה עמרי ותום פלטו את אותם מילים והעדיפו סתם לעמוד. מבחן המציאות לא התממש, יכול להיות מעניין לראות תהיה מה התוצאה. שניהם רטובים או כולנו רטובים?

היום השביעי
היום התחיל, כמובן, ב- 2 עליות כשהשנייה קשה יותר. בעליה השנייה ירד עלינו הרבה ברד ובהמשך, קרוב לפסגה, שלג. נעזרתי בסוס, מה לעשות פשוט קשה. הנוף לא היה משהו יחסית לימים הקודמים, אבל כשהגענו קרוב למחנה זה היה סיפור אחר. היו שתי לגונות יפהפיות זו אל מול השנייה והר גדול ומושלג. המחנה הכיל המון מטיילים את רובם כלל לא פגשנו בדרך.

                              

                            
בשלב מסוים יצאה קשת בענן ממש קרוב אלינו, המצלמות עבדו שעות נוספות. לאחר כשעה יצאה קשת נוספת גדולה יותר ואפילו קרובה יותר אלינו. זאב ואני החלנו לצלם תמונות מראה תוך עזרה מההשתקפות בלגונה. קיבלנו מעין פיצוי על מזג האוויר והנוף הלא משהו שהיו בדרך למחנה.
בערב זאב ואני טיפסנו מספר גבעות כדי לצלם שקיעות, ישבנו כשעה ופשוט צילמנו כמה שיותר. לעולם לא תדע כמה מוצלח התמונה תצא. מיותר לאמר שתפסנו שקיעות עם צבעים מהממים, כל תמונה טובה יצאה פשוט כגלויה.

                            

                            
היום השמיני
קמנו ב- 5:30, אכלנו ארוחת בוקר התארגנו ויצאנו בסביבות 6:45. כל הלילה סבלתי מחום ושלשולים, למעשה לא ישנתי כלל. למזלנו היום הזה קצר וברובו מישור, הלכנו לצלע ההר. בטווח של שעתיים זה היה כיף ונחמד אבל אח"כ זה הופך כ"כ משעמם. ל- Llamak (ימק) הגענו מגבוה, ירדנו כשעה לעיירה. שם קנינו קצת שתייה וחטיפים וכמובן נחנו. המתנו בצד לאוטובוס ציבורי שייקח אותנו ל- Chikan כשעתיים נסיעה. באוטובוס היה צפוף, כמובן החבר’ה מ- Casa Jeime היו עימנו. על גג האוטובוס ישב שומר, ששמר על הציוד, קצת מוזר הייתי אומר. זקנה ביקשה מהנהג מוזיקה וזה היה האות לסבל, לא ברור למה את המוזיקה שלהם הם שומעים בווליום הכי גבוה בעוד שמוזיקה משנות השמונים הם שומעים בווליום נורמאלי. בדרך התמלאנו עפר, כאילו מישהו כיסה אותנו בו, תארו לכם מה קרה לשומר על הגג. חלק מהציוד נפל אבל לך תאשים את השומר על הגג, הנהג נוסע כמו מטורף נראה שהוא שמר על עצמו כדי שיישאר בחיים. לאחר כשעתיים הגענו ל- Chikan ומשם עוד אוטובוס ציבורי ל- Huaraz
כשהגענו ל- Caroline Hostal היה נחמד לדעת שהם אכן שמרו לנו חדר, עמרי ותום הצטרפו לחדר של חמי, תומר ושלי, בדיוק כמו לפני היציאה לטרק. היה ממש כיף לתפוס מקלחת לאחר 8 ימים מפרכים, זאת למרות שלעיתים נגמרים המים החמים וזה כמובן איך לא קרה לי.
נחנו כיומיים ב- Huaraz, כל השביעייה אכלה יחד ערב, חילקנו תמונות וכתובות Email בין כולם ונפרדנו כ"א לדרכו. עמרי ותום הלכו לאקוודור, אופיר ל- Ica, זאב לטרוחיו, ואנחנו לקוסקו.
תם ושלם המסע המופלא הראשון שלנו בפרו עם רביעיית חבר’ה טובים שעשו את הדרך להכי כיפית שאפשר.
דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.7/5 מספר מדרגים: 3

תגובות (4)

תגובתך התקבלה בהצלחה ותעלה לאחר אישור צוות האתר. הוספת תגובה
שיחקתם אותה levinskil | 20.05.09

ממש אהבתי

נכון שרון? חחחח...אני קורא את הסיפור ומת מצחוק כי כל התמונות (והריחות...) עולים לי שוב מול העיניים. היה כזה כיף, אתה בטוח לא מצטער ששכנענו אתכם לא לצאת לסנטה קרוז במקום. חולה עליכם, היה כיף לא נורמלי!!!

נכון שרון? חחחח...אני קורא את הסיפור ומת מצחוק כי כל התמונות (והריחות...) עולים לי שוב מול העיניים. היה כזה כיף, אתה בטוח לא מצטער ששכנענו אתכם לא לצאת לסנטה קרוז במקום. חולה עליכם, היה כיף לא נורמלי!!!

סחטיש drogado | 08.11.06