סיינפואגוס וטרינידד אחרי יומיים בוינאליס המשכנו במסע. הפעם לעיר בשם סיינפואוגס. אמורה להיות עיר יפה, חופים חביבים, ארכיטקטורה וחיי לילה. ואחרי יומיים די משמימים מהבחינה הזאת בוינלאיס זה בהחלט משהו שחיפשתי.
אז הגענו. כרגיל, קיבלנו אותנו עם שלט בכניסה
קובה ויניאלס אז אחרי כמה ימים בהוואנה, הגענו לעיירה ויניאליס.
מדובר באחד העמקים הפורים ביותר בקובה, עם שדות הטבקים הנחשבים ביותר. אחרי הוואנה המזוהמת מאדי דיזל בלתי נסבלים, כאילו מדובר בשכפול ענק של התחנה המרכיזת הישנה בתל אביב, לראות קצת ירוק, הרים, שדות וסתם קצת טבע עשה לי רק טוב.
קובה - הוואנה טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול. אחרי מספר חודשים של דיבורים בנושא, מעט מידי שיעורי סלסה, וקצת תכנונים עלינו על הטיסה לקובה.  בדרך, עוד הספקנו לעבור במדריד. היה לנו כמה שעות אז יצאנו החוצה לעיר. אני הייתי בה לפני 12 שנה, אבל חגה לא
טרק קרוס דה לוס מארס - סיפור דרך טרק מקסים לנקודה הדרומית ביותר ביבשת אמריקה - הר ועליו צלב נוצרי. הטרק הוא ברובו הליכה על קו חוף וצפייה בלהקות דולפינים וסירות דייג ציוריות. אם יתמזל מזלכם, תוכלו גם לצפות בלהקות כלבי ים ולוויתנים. הטרק כולל חצייה של 2 נהרות עמוקים
שקיעה באי השמש המעבורת מהעיירה הבוליביאנית קופה-קבנה הורידה אותי במפרץ קטן למרגלות העיירה יומני שבדרום האי. מהמפרץ הזה אל העיירה, שנמצאת בפסגת האי (בגובה של 4,000 מטר) מוביל גרם מדרגות תלול, שנבנה לפני למעלה ממחצית המילניום. זהו האסקלרה דל אינקה ("מדרגות האינקה") שבנו האינקה כדי לחבר בין המפרץ בו הגעתי אני, כמו בני האינקה לפני, לבין מערכת הדרכים שעל פסגת האי.
אוטילה - אי קטן ודג גדול אחד עמדתי בחרטום, למול מתזי המים הקרירים, והשקפתי לעבר החוף המתקרב.  המעבורת פילחה מימי טורקיז שקופים שדרכם יכולתי לראות, בפעם הראשונה, את שונית האלמוגים הקריבית שסביב האי אוטילה.  זה היה הרגע שבו נכנסנו למפרץ אוטילה ומולנו נפרסה כל ה"עיר" היחידה באי
טיולים במדינת ריו מה שרוב התיירים שבאים לריו דה ז’נירו לא יודעים ומכירים, זה שריו היא גם מדינה – לא רק עיר. לריו העיר יש המון מה להציע, אבל המבנה החברתי והסטטוס הסוציאלי של ריו והברזילאים שהתיירים מכירים, זהה כמעט לחלוטין למבנה אליו אנו רגילים מהבית.
מהרי האנדים עד למישור החוף - סיכום מסע כמעט חודשיים אחרי, והכל כבר מאחוריי. המסע, החזרה, הנחיתה, הפגישה עם אמא ועם המשפחה, הדמעות, הבלונים, ההתרגשות. זהו. חזרתי לארץ. בערב הנחיתה אחי לקח אותי הביתה, ואני בהיתי בעיניים משתאות בנופים המוכרים. היי! מחלף חולון נשאר אותו הדבר. הייתי בטוחה שיגמרו אותו עד שאחזור. מה זה פה, בוליביה?
פנצ´רים, בחילות, דיונות וסקי חולות העיר איקה (ICA), הנמצאת במרחק של כ-16 שעות נסיעה מקוסקו, ידועה בעיקר הודות לסקי החולות אליו יוצאים מוואקאצ`ינה, שכנתה. ובדיוק לשם שמנו פעמינו. סקי חולות! נשמע להיט!!!
אני והמאצ´ו יש כמה דרכים להגיע למאצ`ו פיצ`ו. הראשונה והמפורסמת ביותר נקראת "האינקה טרייל". מדובר על טרק של 4 ימים העובר בדרכי אינקה עתיקות ומסתיים במאצ`ו פיצ`ו. הטרק עולה לא מעט כסף, וצריך להזמין אליו מקום מספר חודשים מראש. במרוצת השנים קמו טרקים מתחרים לאינקה טרייל,
מסאז`יסטים, מציקנים, חבדניקים קוסקו (Cusco) היא עיר מדהימה. יפהפיה. מתוירת מאד. עם פלאזה מרכזית שרק עושה חשק לשרוץ בה כל היום, עם מסעדות מעולות, רחובות מרוצפים ומוארים גם בשעות מאוחרות של הלילה, ואטרקציות. הו. כמה אטרקציות. מאצ`ו פיצ`ו, באנג`י, סופרמן (כמו באנג`י אבל הפוך), טרקים, אופניים, וגולת הכותרת - הראפטינג!
איים צפים, מסיבה פרועה ושמלת ערב פרואנית לפונו (Puno), העיר הראשונה שלי בפרו, הגעתי לאחר נסיעה של שלוש שעות באוטובוס מפנק שהשכיח ממני כל זכר לבוליביה.



פונו שוכנת לשפת אגם הטיטיקאקה, אגם, שאמנם כבר דגמתי מהצד הבוליביאני שלו, אבל יש שמועות שהצד של הפרואנים כחול יותר, אז הלכתי לבדוק.
בוליביה - העובדות, החוקים והישראלים כמחווה לעזיבתי את בוליביה, אני מצרפת כאן מספר עובדות שנכתבו בדם על הארץ המדהימה והבלתי אפשרית הזו.
ורק כדי להסיר ספק, אני נשבעת - הכל מגיע מאהבה טהורה (ואולי קצת, אבל רק קצת תסכול).
ערים של שקט, אי של שמש, ופרידה סופית מבוליביה כבר כמה ימים שאני שוברת את הראש מה לכתוב בפוסט הזה, ואין לי. פשוט אין לי.
נסעתי לסוראטה, טיילתי בקופקבאנה, הפלגתי לאיסלה דל סול, והכל שם היה כל כך רגוע. אף אחד לא הרגיז אותי, אף אחד לא דרס אותי, אף אחד לא הטביע את הסירות עליהן שטתי. טוב
יער טיז´וקה - ריו דה ז´נירו זהו היער האורבאני (בתוך העיר) הגדול בעולם!  נמצא בלב העיר ריו דה ז’נירו במרחק דקות נסיעה ממרכז העיר וכמעט מכל חלקי העיר. גודלו 3.200 הקטרים. מערב אלפי סוגים של צומחים וחיים שנמצא רק ביער האטלנטי
רכיבה אתגרית והתרסקות אופיינית נתחיל מהעובדה הפשוטה - כל מי שמגיע ללה-פז עושה את דרך המוות.
 נמשיך עם כמה עובדות קצת פחות פשוטות: דרך המוות גבתה עד היום מאות קרבנות, ביניהם 13 ישראלים: שלושה מטיילים בתאונת משאית בתחילת שנות התשעים, שמונה תרמילאים ישראלים ברכב שהתדרדר לתהום בדצמבר 1999, תרמילאית שמעדה לתהום בטיול אופניים בשנת 2001, ותרמילאי בן 23, שנהרג בעת שרכב על אופניו במרץ 2007.
ביצות, תנינים, וקאנו של שלמנים זה התחיל בהצהרה נחושה שלי שאין מצב שאני משלמת כסף בשביל להיכנס לביצות ולהיעקץ למוות. זה המשיך בשיחה עם חבורת ישראלים בהוסטל בלה פז, שאמרו שאני פשוט חייבת לעשות את זה, וזה נגמר כמה ימים אחר כך, בדשדוש בביצה עכורה, חיפוש אנקונדות ומלחמה ביתושים.
לה פז, תהלוכות, ועליות שלא נגמרות לה-פז התחילה איתי ברגל שמאל.
עיר גדולה, רועשת, קשה להתמצאות, מלאה עליות רצחניות, שנעשות קטלניות יותר בגובה 3600 ומשהו מטרים מעל פני הים. כל טיפוס במדרגות (ויש המון כאלה בדרך לחדר בהוסטל) גובה ממני מחיר כבד של התנשפות בלתי פוסקת. אין חמצן באוויר פה. אין!
סמאיפטה, קוצ`במבה ושקרים בוליביאנים קטנים לסמאיפטה (Samaipata) הגעתי כפליטת החווה האורגאנית, והופתעתי לגלות את העיר היפה ביותר שראיתי עד כה בבוליביה. העיר התגלתה כפנינת חן אמיתית. רחובות שקטים, לא סלולים, פלאזה יפהפיה, גבעות ירוקות מסביב ומזג אוויר נהדר. נכנסתי להוסטל מקסים ועשיתי מקלחת אמיתית, במים שחוממו בחשמל ולא בעצי הסקה.
הבלוג של אורית אורית נאמן, החליטה לקחת חופשה ארוכה מארצנו המעייפת ומאז היא  מטיילת כבר חצי שנה בדרום אמריקה ומשתפת את כולכם ביומן המסע שכתבה מכל המקומות השווים והשווים פחות.  בלוג מעולה שאסור לפספס